אני יודעת לחכות

ראש השנה.
איזה עצב קטן יושב לי על הכתפיים.
אני לא יודעת לגמרי לאפיין אותו או להבין מהיכן הגיע.
זו הולכת להיות שנה טובה. זה ברור לי.
כל כך הרבה שינויים, לא יכולים להביא למשהו אחר מלבד שנה ממש טובה.
ובכל זאת עצב.
להיות כאן זה לברוח מאינטימיות אמיתית.
אני מבינה את זה לפתע.
לחפש אהבה באתר בדסמ?
מה בדיוק עבר לי בראש?
לא תמיד ברחתי מאינטימיות. לא יודעת מה בדיוק קרה איפשהו באמצע הדרך שלי שגרם לי להסתתר.
ועכשיו אני מפסיקה להסתתר. מתחילה להשיל את כל העטיפות שמסתירות.
אולי כשיקולפו ממני כל הקליפות, כמו קליפות של בצל, תתגלה בפנים ליבה מתוקה שלא תפחד יותר מקירבה, מאינטימיות. שלא תפחד כל כך.
ובכל זאת קרו כאן כל מיני דברים.
יש כאן אנשים כל כך נדיבים ויפים במקום הזה.
אנשים שהיופי שלהם קורן מהם באור חזק.
רוצה להגיד תודה. בעיקר לשני אנשים.
אני לא אזכיר את שמותיהם. אני מאמינה שהם יודעים.
העצב הקטן הזה זוחל לי מתחת לעור. כמו נמלה בודדה אחת שמסתובבת קצת אבודה ומחפשת את החברות שלה.
אבל אני לא אתן היום לעצב שלי למצוא את החברים שלו. החברים האלה קיימים בי. כל מיני עצבונות אחרים, ובדידות, וגעגוע, וכמיהה עזה כל כך, ודכדוך קטן שיכול להפוך לגדול.
אבל היום אני אתן לעצב הקטן הזה להשאר בודד.
שנה חדשה מתחילה היום.
זה יכול להיות אירוע משמח. זה יהיה כזה.
אני רוצה לגרום שמחה להרבה אנשים בשנה הבאה.
וגם לעצמי.
שתהיה לכם שנה טוב יקרים שלי. אהובים שלי.
שתהיו חופשיים ושמחים. שתאהבו ותחמלו. שתהיה לכם המון תקווה בלב.
שנה טובה.