אני יודעת לחכות

בפעם האלף, או אולי המאה אלף, אני תוהה מה בדיוק אני עושה כאן.
אני חושבת שאני קצת משחקת בלהיות ציידת. והדבר שאני מנסה לצוד זו אינטימיות.
אבל כמו הציידים שלא מבינים שהדרך האמיתית לתפוס איזו חיה זה לשרוק לה בעדינות וללטף אותה ולתת לה לאכול את הדברים שהיא אוהבת, ולגרד לה מאחורי האוזניים וללחוש לה לחישות באוזן, ובוודאי שאף פעם אף פעם לא להרוג אותה, ככה גם אני לא מבינה שבשביל למצוא אינטימיות צריך לעשות דברים אחרים לגמרי ממה שאני עושה כאן.
להיות כאן זה כמו להשתתף בהצגה. זה יכול להיות מרתק ומסעיר ומלא רגשות, אבל זה לא אמיתי.
אני הולכת הלילה לעשות דברים שלא זרים לי. דברים אמיתיים, שנוגעים לי בבפנים של הבפנים.
יש כאן מישהו שמוציא אותי מדעתי בעקביות. כל הזמן חשבתי שאני נורא אוהבת אותו.
כמה קל לבלבל בין כל מיני רגשות שדומים אחד לשני.
יש כאן מישהו שנמצא עכשיו נורא נורא רחוק. אותו אני באמת אוהבת. הלוואי שהוא היה חוזר כבר.
יש כאן אנשים שכותבים ואומרים דברים ארסיים ורעים וחסרי רגישות וחסרי חמלה. אני לא רוצה להיות חלק מהאנשים האלה.
מה אני כן רוצה?
הלוואי והיה מישהו שהיה יודע והיה יכול לספר לי.
אבל אם אני לא יודעת, איך מישהו אחר ידע?
ובקשר לדומים, אדונים, מאסטרים.
דומים זו בדיחה עלובה. רובם לפחות.
לא מדגדגים לי את הקצה של הקצה של הקצה של שום דבר.
מתי אני אבין כבר? מתי אני אבין כבר שיש לי ערך? שיש בי יופי?
מתי?????