אני יודעת לחכות

מדהים מה שמכתב אחד קצר של געגוע יכול לעשות.
אתה כותב לי מכתב אחד. קצר. של געגוע. אתה נמצא בקצה השני של כדור הארץ ומשם אתה כותב לי את הגעגוע שלך.
ואתה כותב אותו כמו שרק אתה יודע. כמו שאף אחד אחר לא יודע לכתוב.
לא כאן ולא בשום מקום אחר.
ועוד מעט אתה תחזור.
יש ביטוי כזה "נכתב בדם ליבו." אף פעם לא הבנתי מה זה אומר עד עכשיו.
כי כשאני קוראת את מה שכתבת אני מרגישה כאילו הכנסת את היד שלך לתוך הלב שלי, הוצאת משם קצת דם, ועם הדם הזה כתבת את המילים שלך.
אני יודעת שזה דימוי קצת מגעיל.
אבל ככה אני מרגישה עכשיו.
וזה לא רע.
זה טוב.

יש כמה דמויות שמככבות פה בבלוג הרגשני שלי.
יש דמות אחת המוציאה אותי מדעתי. שהאהבה שלי אליה מוטרפת ולא הגיונית.
אני רוצה לשכוח את הדמות הזאת, כי היא שורפת לי תאים שלמים בגוף מרוב הטירוף שכרוך בה.
ויש את הבלונדיני המסתורי שלי, שכבר מזמן לא היה כתוב כאן. הוא תמיד יישאר הבלונדיני המסתורי שלי.
ויש עוד כמה דמויות. דמות אחת שהייתה דומיננטית מאד והיום כבר לא.
דמות אחת שאני תמיד אוהב, אבל לא בצורה הרצויה לו.
ויש אותך.
אתה יודע לכתוב.
אתה יודע לכתוב בדם ליבי.
נו...תחזור כבר.