אני יודעת לחכות

אחרי כמה ימים של סערות, הגיע היום יום שקט קצת יותר.
אני כל כך אימפולסיבית. נדמה לי שזו לא תכונה טובה כל כך.
ישבתי היום בבית קפה מקסים עם שתי החברות הכי אהובות שלי.
חגגנו כל מיני דברים.
אחת מהן התחילה לימודים חדשים.
השניה הצליחה לצאת ממערכת יחסים נוראית ואלימה.
ואני ? אני סיימתי לתרגם ספר, התפטרתי מהעבודה שלי, וירדתי שלושה קילו.
אבל היום שבו אני באמת אחגוג יהיה היום שבו יסתם לי החור העצום שיש לי בבטן.
החור הזה ששום דבר לא מצליח למלא אותו.
הפסיכולוג שלי אומר שהוא חושב שחייתי את כל החיים שלי בלי להרגיש אפילו פעם אחת תחושה של סיפוק.
זה כל כך מעציב.
אבל היום כשעליתי על המשקל בחדר כושר וראיתי שירדו ממני שלושה קילוגרמים שלמים, הרגשתי סיפוק.
וכשהצלחתי להרים משקולות של 15 קילו הרגשתי סיפוק.
הבנתי היום שתמיד רציתי להיות שברירית וענוגה. אחת כזאת שצריך להגן ולשמור עליה.
אבל היום אני רוצה להיות חזקה. ממש חזקה.
ואני אהיה.
אני יודעת שלא רחוק היום שבו רגשי הנחיתות שלי יתחילו לנשור ממני, ואז אני גם אפסיק להיות אימפולסיבית ורגישה כל כך לכל מילה שאומרים לי.
הלכתי היום ברחובות של תל אביב ונזכרתי איך גדלתי בעיר הזאת. איך הכל היה נראה כל כך מבטיח.
כמה אהבתי את תל אביב פעם.
כמה אני אוהבת אותה היום.
והעולם שנראה מבטיח, הוא מקיים את ההבטחות שלו, אני פשוט שכחתי איך לראות את זה, איך להושיט יד ולאסוף לתוך כף היד שלי את כל ההבטחות הללו שמתממשות.
אבל אני נזכרת בזה.
אם פגעתי בימים האחרונים במישהו- אני כל כך מצטערת. אני לא רוצה לפגוע באף אחד. בייחוד לא באלה שעושים לי רק טוב.
אני יודעת שאני משתוללת לפעמים, יורה לכל הכוונים שלי לנסות לכוון אפילו.
אני צריכה ללמוד להתאפק.
סליחה.