אני יודעת לחכות

מישהו כתב כאן הלילה משהו שנורא הכאיב לי. הזכיר לי את הצלקות שלי שהן בעצם פצעים מדממים שמגלידים לאט מידי.

...דרכתי רגל ברחוב
שאת שמו הבטחתי לשכוח
הבטחה בלי עדים
מחזיקה לי עשר שניות
ראיתי את היד שלי דופקת על דלת
מתנגשת בעץ לשניה
שאין ממנה דרך חזרה

תלמדי להיות נאמנה כמו עורב
לנשום בספירה לאחור
עשר שניות
וללכת...

אולי אם אני אשב כאן מול המחשב מספיק זמן ואנשום פנימה החוצה.
אולי אם אני אשיר בקול רם מנגינות שיוצאות מבפנים החוצה.
אולי אם אני אגרש מראשי זכרונות שהתעוררו איתי הבוקר.
אולי אז אני אוכל לקום ולהוציא את השחרחר שלי לטיול של בוקר, למצמץ מאחורי משקפיי השמש שלי מול השמש.
ולהמשיך לחיות.