אני יודעת לחכות

אני מסתכלת בראי הבוקר, ורואה את סימני העייפות המקסימים בפנים שלי. העיניים הממצמצות, העיגולים הכהים מתחת לעיניים, האדמומיות הקלה בלחיים.
שריריי הירכיים שלי כל כך כואבים מהאימון האחרון עד שכואב לי לרדת במדרגות וכשהכלב שלי רץ במורדן ומושך אותי אחריו, אני מרגישה כמו חרבות קטנות שדוקרות את הירכיים שלי.
עוד ארבעה ימים החיים שלי נגמרים ומתחילים.
ככה זה עם התחלות חדשות.
האיש שאני מתגעגעת אליו יחזור עוד מעט והמילים היפות שלו יחזרו שוב להיות שזורות ביום יום שלי.
אני מחדירה את העגילים עם האבן הירוקה, היפים ביותר שיש לי, אלה שקניתי בחנות קטנה באורניינבורגר שטרסה בברלין, אני מחידרה אותם לתוך החורים שבאוזניים שלי וחושבת על כל החורים האחרים שישי לי בגוף.
מצטערת על הבוטות. אבל על זה אני חושבת. על זה, ועל כל הגברים שרוצים להיכנס לחורים האלה.
טוב, אין כל כך הרבה, אבל אלו שישנם מדירים שינה מעיני.
לא יודעת למה אני כל כך בוטה הבוקר. אולי אני בכלל לא, ורק נדמה לי שהמילים שלי לא נעימות.

סוכריה בלי סוכר בטעם לימון. אני מזיזה אותה בפה שלי מצד לצד ומתענגת על החמיצות המתוקה שלה.
למקלחת. ואחר כך ליום האחרון שלי בעבודה.
אולי בגלל זה אני כזו הבוקר.
היום האחרון שלי בעבודה.
בטוח שאני אבכה.