אני יודעת לחכות

הכאב שממלא אותי בימים האחרונים הוא כזה שכבר אי אפשר לשאת אותו.
אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שאני לא יכולה לצפות מאף אחד להיות רגיש למישהו אחר, אבל אז נזכרת שאני תמיד מנסה להיות רגישה לאחרים ולא לפגוע בהם. לא יודעת אם אני מצליחה, אבל אני מאד מנסה.
אז למה אחרים לא מנסים? למה כל הבחורות שמרגישות צורך עז להדגיש את זה שהן שוקלות 45 קילו ומתחילות כל תגובה שלהן בהבהרה החשובה הזאת לא מנסות?
אני לא מתכוונת לחזור שוב ולהסביר את האוטוביוגרפיה שלי ולהתנצל על מה שאני. עשיתי את זה פעם אחת והתגובות שקיבלתי היו כל כך מכאיבות ונוראיות שכל מה שרציתי לעשות היה לזחול ולהיעלם.
וכמובן היו גם תגובות מחממות לב ונעימות. אבל אני חוששת שהן היו המיעוט.
אין לכם מושג כמה רוע וצרות עין מסתובבים כאן.
פשוט כואב לי. כל כך כואב, ואני לא יודעת לאן להוביל את הכאב הזה.
פעם חשבתי כנראה שאם אני אשמין, זה יגן עלי מפני דברים רעים שיכולים לקרות לי. שקרו לי.
היום אני כבר הרבה יותר חכמה. אני יודעת שהענשתי את עצמי על משהו שלא היה לי כל חלק בו.
גם עכשיו, בכך שאני נשארת כאן, אני מענישה את עצמי.
לא יודעת אם יהיה לי את הכוח לצאת מכאן. אני יותר מדי אוהבת וקשורה לכאן.
אבל תחושות ההשפלה והכאב שאני חשה כאן בימים האחרונים גורמות לאהבה שלי לקטון.
אולי דווקא אני צריכה להרגיש אחרת, כי אני מאלה שעושים עם זה משהו. אני מהשמנים שאתם מוכנים עוד קצת לתת להם טיפת הערכה ואמפתיה, יכ הם משנים את מצבם האומלל אבל עד לפני חודש וחצי לא הייתי כזו.
כל כך קל לשפוט אנשים. כל כך קל לירות להם חיצים מורעלים לתוך הפצעים המדממים שלהם.

אבל כשאני עומדת עירומה ומסתכלת בראי, אני רואה משהו יפה. באמת יפה. אני רואה גוף יפה ופנים יפים, משהו שמשתנה והופך להיות אפילו יפה יותר, אבל גם בלי השינוי הזה הוא יפה.
אולי יש לי בעיות קוגניטיביות. אולי אני צריכה משקפיים.
אולי אני פשוט טיפשה.
אולי אני צריכה ללכת מכאן.