אני יודעת לחכות

הביישנות שלי היא לא נסלחת.
היא לא נסלחת כי אני לא סולחת לה.
חמש וחצי בבוקר. עוד מעט אלך לישון.
אבל עוד לא. עוד מעט.
פתאום כתיבת הבלוג הזה נעשית קשה.
אנשים קוראים אותו.
באו אלי הלילה במועדון. כל מיני אנשים.
"אנחנו קוראים אותך." הם אמרו.
זו כנראה המטרה. להיקרא. אבל לפתע קשה לי כאן.
לכתוב את הרגשות שמתרוצצים בי עכשיו?
אבל אז כולם ידעו.
אני יכולה לכתוב משהו עמום.
בלימודי הנחיית קבוצות לימדו אותי שהעמימות מגבירה את החרדה.
זה נכון. אצלי זה נכון. עמימות מגבירה את החרדה.
מאז, בכל קבוצה שאני מנחה, אני מצמצמת את העמימות. שלא יפחדו.
אני נערה ביישנית.
ביישנית עד שזה כואב.
ביישנית ושקטה ומסתתרת מאחורי מסך שערי.

כואב קצת לשבת.
אוהבת את הכאב הזה. מתמסרת לו. מוכנה להרגיש אותו כל יום ויום של חיי.
פעם הייתי עם מישהו שמה שהכי רציתי לעשות לו היה להעביר את האצבע המורה הימנית שלי על פני כל העצמות שלו.
לילה אחד עשיתי את זה.
זה היה נעים.
הלילה רציתי ללקק את הזיעה שלך.
אני מעבירה את כף היד שלי על הסימנים האדומים סגלגלים שיש לי על התחת.
ממממ....נעים.