אני יודעת לחכות

הזיכרון שלי הוא קצת מתעתע. בעיקר אם אני מתרגשת.
לפעמים קורה משהו שמרגש אותי כל כך, ואחר כך כשאני מנסה להיזכר אני מגלה שחלקים שלמים נעלמו ממנו. כאילו מישהו לקח מברשת טבולה בצבע לבן והעביר אותה על חלקים מהזיכרון שלי.
אבל עכשיו יש לי סימנים שיזכירו לי.
אני יכולה להסתכל על הסימן האליפטי הסגול שבמעלה הזרוע השמאלית שלי ולהיזכר: כאן הוא נשך אותי, והלשון שלו החליקה על העור המשתוקק שלי, והשיניים שלו היו נעוצות בי ונדמה לי שצעקתי מהפתעה ועונג. ואולי לא צעקתי. אולי צעקתי רק בפנים.
או שני הסימנים הכהים שיש להם צורה עגולה כמעט מושלמת שנמצאים בחלק האחורי של השוק שלי.
לקח לי קצת זמן למצוא אותם. רק במבט שלישי או רביעי בראי, פתאום ראיתי אותם שם.
אני מביטה בהם ונזכרת: כאן היד שלו תופפה על הרגל שלי, קצת חלש והרבה חזק.
אני חושבת שבאותו רגע רעדתי.
מסתכלת על הסימנים שלי כל היום. אני אוהבת לראות איך הם משנים את צבעם. משתנים מאדום לסגול. עוד כמה ימים הם יהיו קצת כחולים וקצת שחורים ואחר כך אפילו קצת ירוקים. עד שהם ידהו לאט.
כשהוא אחז בידי והוביל אותי במעלה המדרגות של המועדון הרגשתי לרגע גל גדול של בהלה.
בהלה שהלכה וגדלה כשנכנסנו לחדר. כשהוא סובב אותי עם הפנים לקיר.
רק כשאזק את ידי אל הצלב שעל הקיר התחלפה הבהלה במשהו אחר.
משהו כל כך אחר.
יכולתי לראות את עצמי עומדת שם. רועדת מציפיה. רעד כמעט לא מורגש, אבל קיים.
יכולתי לראות את עצמי עומדת שם. הלחי שלי נצמדת למרקם המחוספס של הקיר, עיני עצומות בחוזקה, כמעט כואבות מעוצמת העצימה. הגב שלי מופנה אליו. אליו ואל כל מי שהסתכל.
ויכולתי לראות אותו. עם הגוף הנמרי הפראי הזה שלו והתנועות שהן כמעט ריקוד, אבל רק כמעט. ולא ריקוד של אדם, אלא ריקוד של חיה פראית ומלאה עוצמה, שכשרואים אותה נרתעים בהתחלה מעוצמת העוצמה, אבל אחר כך מגיעים רגעים שבהם רוצים רק ללטף אותה.
ידעתי שאני אתמסר למגע שלו. למכה שלו. ידעתי את זה עוד לפני שנגע בי.
ואחר כך כשנגע. כשהיכה והצליף וליטף ונשך ומישש. אחר כך לא היה יותר כלום בחדר. כלום חוץ ממנו ומהמגע שלו.
וממני, ומהרעד שבגוף שלי, שרעד כל פעם מחדש מעוצמת המכות שניחתו עליו.
ובכל הפוגה, בכל שניה של הפוגה, יכולתי להרגיש את התשוקה שמתפשטת בתוכי ונרגעת רק כשהוא נוגע שוב.
כל מכה הזמינה את הבאה אחריה.
רציתי שזה לא ייפסק לעולם.
והרגעים האלה שבהם האצבעות שלו זחלו על השדיים שלי. על הפטמות שלי.
והרגעים שבהם הרגשתי אותו נצמד אלי. מלטף בגופו את המקומות הכואבים.
כמו כישוף. לא יודעת אם הרטיבות על הגוף שלי היא שלי או שלו, ורק הרטיבות שבין רגליי הייתה ברורה מאד. הייתה שלי.
והרגעים שבהם האצבעות שלו היו בתוך הפה שלי. מילאו אותו, ולא ידעתי פתאום מי האישה הזרה הזאת שקשורה אל הקיר, שמלתה מורמת גבוה מעל ראשה, התחת שלה חשוף ומוצלף מול כל מי שרוצה להסתכל.
האישה הזרה הזאת שמוצצת את האצבעות שלו בתשוקה כל כך גדולה שרק הולכת וגדלה.
האישה הזרה הזאת היא אני.
והוא? הוא פרא. מישהו שאיש לא יכול לעצור. מישהו שהמגע שלו, כמו המבט הפראי בעיניים היפות שלו, משאיר עלי סימנים.
אחר כך הוא חיבק אותי והרגשתי איך הזיעה שלנו מתערבבת. רציתי לכרוע על ברכיי לרגליו וללקק את הזיעה שלו. את כל כולה.
אחר כך הוא חיבק אותי שוב, ולחש לי באוזן מילים שעושות אותי רטובה בכל הנקבוביות שלי.
אחר כך הוא אמר לי משפט אחד שאף פעם לא אשכח.
ועכשיו אני מלאה בסימנים שלו.
אני אסתכל שוב בראי.
כמה שזה יפה.