אני יודעת לחכות

איזה בוקר מקסים.
קמתי ממש מוקדם ונסעתי למכמורת.
הייתה לי שם פגישה מהסוג של הפגישות המוזרות שהעבודה שלי מזמנת לי לפעמים.
ההוראות שקיבלתי הובילו אותי לדרך עפר על גדות נחל אלכסנדר, מתחת לכביש החוף, עד לכיסא של הזונה הקבועה שעובדת שם.
אחר כך האכלתי חלזונות אבלוני באצות וראיתי איך הפיות הקטנים שלהם נפתחים כדי לבלוע.
אחרי שהפגישה נגמרה נסעתי לים.
הוא היה הבוקר כחול כמו אף פעם.
הוא היה חלק ושקט וריק. לגמרי ריק.
ישבתי על החול, נותנת לחמימות הרכה שלו להחליק על הסימנים הכואבים שעדיין מעטרים אותי.
חשבתי על כמה שאני אוהבת לפעמים את החיים שלי.
על איך שבניתי אותם כאלה מעניינים ומלאי גיוון.
הרגשתי כל כך עשירה.
עשירה בדברים שחשובים.
והיה לי טוב.
אני אוהבת לקום מוקדם בבוקר ולנסוע למקומות אחרים.
בעיקר אחרי לילה של התכרבלות מתוקה וחלומות על חיות שמסתובבות בג'ונגל וכל רצונן הוא למצוא אותי ולטרוף אותי.
בואו דובים ונמרים ותטרפו אותי.
אני מבטיחה לברוח רק קצת. שיהיה מעניין.