אני יודעת לחכות

עוד עשר דקות שש בבוקר.
חזרתי הביתה.
השיער שלי סתור ומבולגן, השפתיים שלי אדומות, על השדיים שלי אני יכולה עוד להרגיש את הקור של אצבעותיך.
הלואי שכל השעות האלה של קצת לפני זריחה יהיו מתוקות כמו שהיו השעות האחרונות.
לפעמים יש משהו במבט שלך שהוא כמעט עצוב, והוא גורם לי לרצות לחבק אותך כל כך. אבל אתה תמיד מקדים אותי ומחבק אותי חזק ובתוך החיבוק שלך שום דבר כבר לא עצוב.
שום דבר כבר לא.
ואתה יודע? יש לי שלג בסלון. לא הרבה, רק כמה פתיתים לבנים של שלג קר וריחני.
אני אוספת אותם לתוך צנצנת קטנה ושומרת אותם.
פעם, אראה לך אותם. את פתיתי השלג שלי.
ואתה תשמח.