אני יודעת לחכות

לילה.
כבר שלושה לילות שלא ישנתי.
פה ושם גנבתי רגעי שינה חטופים באמצע היום, אבל זה לא הספיק ואני כל כך עייפה.
ולמרות זאת נדמה לי שמסתמן כאן לילה רביעי ללא שינה.
אני חיה על שיירי אדרנלין ואנדורפינים שזורמים לי בדם.
הלילה אני לא רוצה לראות את הזריחה. אני רוצה לישון בה.
היום הבנתי לפתע שהרגעים הכי קסומים הם הרגעים הקטנים, הלא חשובים, הכמעט בלתי נראים מרוב זניחותם.
בשבילי הם הכי קסומים.
למשל נשיקה קטנה שקיבלתי בקצה המחשוף שלי.
כל כך קטנה שוודאי אף אחד לא זוכר אותה חוץ ממני.
אבל היא הייתה מלאה חיבה. מין חיבה נקיה כזו, כמעט אהבה.
ואני לא שוכחת אותה.
או למשל האצבעות שלו שמחליקות את הפטמה שלי חזרה אל תוך החזיה.
מין רגע קטן כזה, לא חשוב, אבל כל כך קסום.
קסום בגלל המובן מאליו שהתלווה לתנועה הזאת.
המובן מאליו הזה. אני מכורה אליו.
אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי.
אבל אני מתמכרת לתחושה הזו. התחושה הזו שהוא יכול פשוט להניח את האצבעות שלו על השד שלי, לסדר אותו בתוך החזיה, במין פמיליאריות כזו.
אני כל כך פיזית בזמן האחרון בבלוגים שלי.
אני לא כל כך אוהבת את זה, אבל לא מצליחה אחרת.
אולי זה בגלל שההליכה לחדר הכושר כמעט בכל יום היא משהו כל כך פיזי ואני עסוקה בגוף שלי ובשינויים שהוא עובר, ואולי זה בגלל שאני מגלה עד כמה אני נהנית מהכאב ומהמגע המסוים הזה שאני חווה כאן.
יש לי קצת דמעות שמחכות מאחורי העיניים. אין לי מושג למה. לא יודעת מה הן עושות שם, אבל אני אתן להן לצאת החוצה.
אחר כך אנסה לישון.