אני יודעת לחכות

משהו בהתרגשות הולך לי לאיבוד.
אני מגששת כמו בחשיכה אחרי ההתרגשות שלי. אחרי הסערה, אחרי הרעד, אחרי הנשימה הלא סדירה, היבבות הלא נשמעות, העקצוצים בעור מהמגע עליו.
לא מוצאת.
אתמול רציתי להיות יפה.
חצי שעה של שביל בצד וקרם על השיער ואיפור מדויק והעגילים המתאימים והמחשוף שלא משאיר הרבה מקום לדמיון.
וכלום.
אולי שבריר רגע של התרגשות ממגע לא צפוי.
הרבה חיבה.
אבל את מי מעניינת חיבה עכשיו ?!

והבוקר, עבודה חדשה.
לעבוד עם האוכלוסיה שתמיד הכי רציתי לעבוד איתה, מקום עם אוריינטציה טיפולית חזקה, מדריך מדהים וחם.
וזה מרגש אותי. ומשמח אותי.
אני רוצה שזה יהיה מספיק.
אבל זה לא.
זה אף פעם לא.