צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

אני יודעת לחכות

כשאני כותבת... כשכל אחד יכול לראות, נוצר בעדינות מקום שבו אני קיימת. שבו קיימת זו שהפכתי להיות, או שאולי הייתי תמיד- מייפל:סאבית.
לפני 22 שנים. יום שישי, 29 באוקטובר 2004 בשעה 1:27

אני לא מאמינה שקמתי בחמש ורבע בבוקר כדי ללכת לחדר כושר.
לא מאמינה.
אני לא מאמינה שירד גשם בלילה ואני ישנתי במקום לעמוד במרפסת שלי ולהרטב מאושרת.

אני רוצה לישון.
ושירד עוד גשם.
עכשיו.
הציפורים האלה, איך הן מסוגלות לצייץ בכזו שעה?

אולי זה עוזר להן להתעורר.
אולי גם אני צריכה לנסות לצייץ כדי להיות מסוגלת לעטות עלי את בגדי ההתעמלות, להיכנס למכונית, ולנסוע.

לפרסום זה יש תגובות, הרשמ/י או התחבר/י כדי לקרוא ולהוסיף תגובות.

הרשמ/י התחבר/י