אני יודעת לחכות

יש לי חברה חדשה.
היא מצחיקה וחכמה וחסרת ביטחון ללא שום סיבה אמיתית והיא תלותית בדיוק במידה הנכונה.
היא רגשנית וסוערת כמוני.
בלי הרבה רגעים של שלווה.
היום היא אמרה לי שהיא הגיעה למסקנה שבן זוג בכלל לא אמור למלא צרכים או חסכים שיש לנו.
שאת הצרכים והחסכים שלנו אנחנו צריכות למלא בעצמנו.
זה נשמע הגיוני למדי.
כל זמן שלא זכרתי את האדם שברגעים ספורים לצידו הרגשתי שלמה.
מרגישה חסרה רוב הזמן. כל הזמן.
היו כמה שעות שבהן הרגשתי כמעט שלמה.
אני כבר מגזימה עם העניין הזה נכון?
האמת היא שלא.
אני פשוט רואה אותו בלי לפחד.
אי אפשר לפחד ממשהו שאין לו קיום חוץ מאשר בתוך הלב שלי. בתוך הזיכרון שלי. בתוך הנשימות שנעשות מהירות מעט כשאני נזכרת. בתוך המילים שאני אף פעם לא אשכח.
היא חמודה כל כך, החברה החדשה שלי.
היא לא מפחדת להגיד כלום.
כמו שאני לא פחדתי להגיד לך כמה אני רוצה להיות קרובה אליך.
די.