אני יודעת לחכות

הן לא מפסיקות לספר לי את כל מה שקורה.
"שקט אינטואיציות!" אני צועקת עליהן.
אבל הן בשלהן.
נשים. כל כך נשים. לא מפסיקות לדבר לדגע.
"שקט," אני לוחשת להן, "בבקשה..."
והן קצת נרגעות, מלטפות אותי בעדינות.
הן ישנות לצדי בלילה במיטה שלי. יחד איתי הן נושמות את הריח שלך אחרי שאתה הולך.
"אינטואיציות," אני אומרת להן, מדברת אליהן בהגיון, "אתן לא יכולות לספר לי את כל הסיפור כל הזמן, תנו לי לגלות קצת בעצמי."
"אנחנו את." הן אומרות לי ועוטפות אותי בחיבוקן המשתק.
הן שותקות רק כשאתה מנשק אותי. נדהמות מיפי המגע שלך. נאלמות מהקרבה של הגוף שלך לשלי.
הן נושמות עמוק. שואפות אותך לתוכן יחד איתי.
אחר כך הן שוב מדברות.