אני יודעת לחכות

כל מיני דברים מוזרים קורים לי. הם קורים בעיקר בתוכי.
אתמול אמרת לי שלעתים רחוקות אתה מבין אותי, והיום אני בהחלט יכולה להבין את זה. גם אני לא לגמרי ברורה לעצמי.
למרות שאם אני מתאמצת קצת זה נעשה כל כך ברור.
אמרתי היום לחברה שלי שאחד הדברים היפים שיש בה זה שהיא נטולת פוזות לחלוטין, היא לא מנסה להסתיר את הדברים שבדרך כלל אנשים מתאמצים להסתיר, את החולשות, את הפגמים, את המקומות הכואבים. וזה יפה בעיני. זה הופך אותה לכל כך הרבה יותר מעניינת ויפה ואהובה עלי מאשר אנשים שמתכסים בפוזה ולא מראים את האמת.
אבל חבר אחר שלנו, שהוא מומחה גדול לשיווק, ישר אמר לי שאולי ככה זה אצלי, אבל שאר העולם לא עובד ככה. אנשים רוצים לראות פוזה. רוצים לראות כוח, ביטחון. שהכל עניין של איך אתה משווק את עצמך.
אז אני באמת לא יודעת מה נכון.
האם נכון לשווק את עצמי? פוזה אני לא אוכל ללבוש, אבל אני כן יכולה להבליט את הדברים שיש בי שאני בטוחה בהם.
או שאולי אני צריכה להיות נאמנה לעצמי ולזכור שהיופי נמצא באמת, בגלוי, בכנות, ולהראות גם את הנקודות החלשות, הכואבות?
אני לא יודעת...בדרך כלל אני בוחרת להיות נאמנה לעצמי, אבל אולי הגיע הזמן ללמוד דברים חדשים.
ואולי אפשר את שניהם?
אני יכולה לספר לעולם על נקודות החוזק שלי. אני יכולה לספר לעולם על כך שאני כל כך מוצלחת במה שאני עושה. על הכשרונות שלי. על היופי שבי. על כך שיש לי רגישות אינסופית נדירה ביופיה, על כמה שאני יודעת לאהוב, על כך שמי שזוכה באהבה שלי לא צריך יותר כלום. ממש כלום.
אבל לצד זה יש כל כך הרבה דברים אחרים.
לצד זה אני יכולה לספר לעולם שלפעמים אני מרגישה כמו כלום. ממש כלום. שלפעמים אני כל כך פוחדת שאני לא באמת קיימת, שלפעמים אני מרגישה לא ראויה לאהבה. שלא מגיע לי שום דבר.

אני לא מאמינה לאנשים שלא מראים את החולשות שלהם. הם גם הופכים פחות יפים בעיני. פחות מושכים.
ואני? אני כזאת. חשופה, כואבת, אוהבת, צוחקת, פוחדת, נותנת. אני כזאת.