סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני יודעת לחכות

כשאני כותבת... כשכל אחד יכול לראות, נוצר בעדינות מקום שבו אני קיימת. שבו קיימת זו שהפכתי להיות, או שאולי הייתי תמיד- מייפל:סאבית.
לפני 18 שנים. 18 באוגוסט 2006 בשעה 13:36

לפעמים אני מרגישה ככה:

רק אוכל. רק אוכל יכול לנחם, להרגיע, לגרום לי להרגיש מוגנת.
רק אוכל יכול למלא את הריק.
את הבור השחור האפל.

איכס.

venus in our blood​(שולטת) - איכס מוכר, ולפעמים זה הולך ככה : הדמעות מאיימות לפרוץ,ואז בא בולמוס של אכילה, בלי תחושה או טעם בכלל בלשון
רק למלא את הבור הזה, שאין לו תחתית
ואז
לקרוס מגועל
מעייפות
לישון
לישון
להיעלם.
לפני 18 שנים
זרה מוכרת - כל כך מוכר מייפל.

בחודשים האחרונים למדתי שיטה חדשה שפועלת לפחות אצלי.

כשאני מרגישה את הcraving הזה פועם בתוכי אני מכריחה את עצמי לזכור את הרגע שבא לאחריו
שגורם לי לשנוא את העובדה שנתתי לעצמי ליפול לחולשה הזו שלי.

לפני 18 שנים
King of Hearts - לפעמים
לפני 18 שנים
ימית 2000 - אני כל כך מזדהה. לפעמים אני מתגעגעת לתקופות הרעות והחשוכות שלי, בהן לא היה לי מה להפסיד ויכולתי לתת לעצמי ליפול לבורות האפלים שמכילים המון המון אוכל. אני מתגעגעת לתחושה המנחמת, המחממת. זה ויתור גדול, הגמילה. ואנו חוות אותו כל הזמן, כי הגעגוע חוזר ומהדהד כל הזמן. תהיי חזקה.
לפני 18 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י