חזרתי מאימון כושר.
יש רגעים שבהם הסבלנות שלי נגמרת. אני רוצה שזה יקרה כבר עכשיו. ממש עכשיו ולא בעוד רגע אחד אפילו.
ואז אני מזכירה לעצמי שאני צריכה להיות סבלנית ולדעת שזה ייקח עוד קצת זמן, אבל בסוף אני אקבל בחזרה את הגוף שהיה לי פעם.
מגיל 16 עד גיל 22 שחיתי כל יום. חוץ משנה אחת בצבא שבה יכולתי לשחות רק בסופי שבוע.
הגוף שלי היה יפה. אף פעם לא הייתי דקיקה ומקלונית, אבל הייתי מלאה שרירים, עם עור מתוח, שדיים יפים ואגן ירכיים של רקדנית פלמנקו. אהבתי את הגוף שלי למרות שתמיד רציתי להיות דקה יותר, אבל חייתי איתו בשלום. בשלום ובאהבה.
אני יכולה להיזכר בזמן ההוא, אבל לא יכולה להיזכר בתחושה הזו. בתחושה של האהבה העצמית. של שביעות הרצון העצמית. של הביטחון העצמי.
כל התחושות הללו הן רק ידע תיאורטי שיש לי על עצמי.
אני יכולה לומר: " אני יודעת שפעם הרגשתי ככה", אבל אני לא יכולה לזכור את ההרגשה.
מאז הלילה ההוא בסיני אני חיה בתוך רגשות אחרים לגמרי. כל קשר בינם לבין אהבה עצמית או ביטחון עצמי לא קיים כלל.
אני לא בוכה כשאני כותבת את זה. כבר לא.
לפעמים אני מרגישה חזקה כמו גוש סלע ששום דבר לא יכול לפרק או לשבור אותו.
מישהו בא וקלקל אותי. קלקל את האישה שהייתי. לקח ממני הרבה.
אבל עכשיו אני משיבה לעצמי את מה שנלקח. אני מתקנת את מה שקולקל.
ואני יודעת. בתוכי מסתתרת האישה הכי יפה והכי רגישה והכי חכמה והכי טובה והכי מענגת שאי פעם התהלכה על פני כדור הארץ. אני רק רוצה להצליח להוציא אותה החוצה. לפחות חלק ממנה.
יש בי את האמונה שעם הקילוגרמים שינשרו ממני האישה הזו תצא. לאט לאט תצא החוצה.
אני כבר מרגישה אותה יוצאת. חלקים ממנה כבר בחוץ. אלה הם החלקים שרוקדים בסלון שלי בחושך. אלה הם החלקים ששרים כשאף אחד לא שומע. אלה הם החלקים שיודעים לנשק ולחבק ולענג. החלקים שיודעים לכתוב.
כל יום שישי אני קונה נרקיסים וכלניות לדירה שלי.
כל יום שישי אני מנקה אותה ומסדרת ושמה את הפרחים באגרטל על השולחן הקטנטן שיש לי בסלון.
כל יום שישי כשאני יושבת בדירה הקטנה שלי לפנות ערב ומריחה איך ריח הפרחים מתערבב בריח הנקיון, ושומעת מוזיקה, ומלטפת את השחרחר שלי, ואת עצמי, אז היא כמעט לגמרי בחוץ. האישה הזו המסתתרת בתוכי.
מישהי אמרה לי אתמול ששיניתי לה את החיים. מישהי שאני כמעט לא מכירה. היא אמרה לי שראתה אותי במסיבה לפני שנה, שכשנכנסתי לחדר היא הביטה בי ופתאום נזכרה שהיא אישה. היא נזכרה שלמרות שהיא לא רזה, היא עדיין אישה, שיכולה ללבוש שמלות שמחמיאות לה עם מחשופים נדיבים, ולא חייבת ללבוש רק שחור כל הזמן, אלא גם צבעים אחרים. היא אמרה לי שנראיתי בעיניה כמו אלה, ושהיא אמרה לעצמה שאם אני יכולה להתלבש ככה, גם היא יכולה.
אני מתביישת לכתוב את זה כי זה נשמע לי נורא שחצני, אבל רבאק, אני חייבת להיות מסוגלת גם לכתוב על עצמי משהו טוב פעם, ולא רק את הביקורת העצמית הרגילה שלי.
אז האישה הזו, היא סיפרה לי שמאז היא החליפה את כל המלתחה שלה, שמאז היא מרגישה כמו אישה יפה ומושכת, שיש לה עכשיו בן זוג שאוהב אותה, והיא התקשרה אלי לספר לי את זה כי נדמה לה שהרגע שבו השתנה אצלה הכל היה כשהיא ראתה אותי באותה מסיבה.
זה מצחיק. אני מרגישה רוב הזמן אישה מזויפת. מקולקלת. שצריכה תיקון. אני נאבקת במשקל שלי ובעצמי. אני לא מאמינה בכוח המשיכה שלי.
אבל אולי מי שמסתכל עלי רואה משהו אחר.
אולי יש מי שמסתכל עלי וחושב שאני יפה.
אולי אתה חושב שאני יפה.
ואולי אני אכן יפה.
אתם יודעים מה?
אני יפה.
הוי. איך התנפלתי על הבלוג שלי עם כל המילים הללו.
מרגישה מותשת.
הנה. אני הולכת לרחוץ את גופי המרזה לאיטו, וכשאצא מהמקלחת אמרח עליו קרם גוף וארגיש שתוקנתי עוד קצת.
לפני 19 שנים. 8 בפברואר 2005 בשעה 16:24
