אני יודעת לחכות

יש לי הרבה ספרים בבית. אני אוהבת ספרים. הם נערמים בערימות בסלון שלי, במיטה שלי, אפילו במטבח לפעמים.
על הכוננית בחדר השינה שלי הם מסודרים. כל ספר שנמצא אצלי בחדר השינה נמצא שם שלא במקרה. מאחורי כל אחד מהם יש סיבה. יש סיפור. יש קשר. יש אהבה. אהבה שלי אל הספר ושל הספר אלי.
יש שם ספר של משוררת אמריקאית. אדריאן ריץ'.
היא כותבת במחזור של 21 שירי אהבה:
"כל פסגה היא לוע. זו חוקתם של הרי געש,
ההופכת אותם לעד לנשיים בעליל.
אין גובה בלא עומק, בלא ליבה בוערת,
אף שעקבי הקש שלנו בלו על הלבה הקשה.
אני רוצה לטייל איתך אל כל הר קדוש
עשן בפנימו כמכשפה רכונה על חצובתה,
אני רוצה לאחוז בידך בטפסנו בשביל,
לחוש בלפיתתי את עורקיך המתלהטים..."

ככה אני מרגישה. נשית כמו הר געש.
גובה ועומק. ליבה בוערת.
וככה אני רוצה להיות.
אפילו לא קצת אחרת.
(רק רזה יותר כמובן, אבל היום לא אתעכב על כך...)
כולם כותבים לי על אהבה עצמית ועל דברים שאני צריכה להקרין מבפנים.
זה לא אומר לי כלום.
כיתבו לי על הרי געש. על עננים סגולים מתפוצצים. על מעמקים של ים. על סחלבים שפורחים לפתע. על פרפרים שחיים רק יום אחד.
כל אלה הם אני.
כיתבו לי על אהבה. באהבה אני טובה כל כך.
כיתבו לי ספרים ואני אסדר אותם על הכוננית בחדר השינה שלי כדי שגם אתה, כשאתה מניח את הגוף המסעיר שלך על המיטה שלי, תוכל להרים את מבטך ולראות אותם.