אני יודעת לחכות

אני עייפה, ואני עצובה. ובעיקר אני מרגישה כאילו מישהו הוציא ממני את כל האויר.
אני לא לגמרי בטוחה שאני יודעת איך לחיות בעולם הזה.
מרגישה שיש כל כך הרבה רוע ועצב ואלימות ואני לא יכולה להכיל את זה.
ראיתי לא מזמן סרט חדש שנקרא מתמורפוזה. הוא יהיה החודש בסינמטק בתל אביב, אם אני לא טועה ב 19 לחודש ואני ממליצה לכולם לראות אותו. הוא מספר את סיפורן של ארבע נשים שעברו אונס והתעללות מינית.
שלשום ראיתי סרט שנקרא "בלעין חביבתי". הוא מתאר את ההפגנות נגד גדר האפרטהייד בבלעין שגוזלת בערך חצי מהאדמות של הכפר שתושביו הם חקלאים שחיים מהאדמות האלה. רואים שם איך עוקרים עצי זית בני מאות שנים, רואים שם איך יורים במפגינים שיוצאים להפגנה לא אלימה נגד הגזל של האדמות שלהם.
לפעמים אני מרגישה שאני באמת לא יודעת איך חיים בעולם שמתקיימם בו דברים כאלה.
אני לא יודעת.
ובכל זאת אני חיה.
אחותי אמרה לי היום שיש בי המון כעס על העולם.
כנראה שזה נכון. כנראה שזה מה שקורה כשאני לא יכולה לעצום עיניים ולהדחיק כל הזמן.
המטופלת האהובה עלי ביותר גוססת מסרטן.
אני גוססת מעצב.