אני יודעת לחכות

הלכתי לים. הייתי צריכה לאסוף איזו חבילה מאחד מבתי המלון שברחוב הירקון והחלטתי אחר כך לרדת לחוף.
הים בתל אביב הוא הים הכי יפה בעולם. כזה הוא בשבילי.
לפני כמה ימים ביקשת ממני לשמוח כל יום במשך עשר דקות רצופות.
אני עושה את זה מאז.
שני גברים העיפו עפיפונים במרחק כמה עשרות מטרים זה מזה. הם היו רחוקים אבל העפיפונים שלהם כל הזמן התקרבו והתרחקו, כמו שני אוהבים בריקוד של חיזור.
הלכתי לאורך קו המים. כשעברתי ליד הגבר הראשון עם העפיפון הוא חייך אלי. אחר כך חזרתי חזרה והוא עצר אותי. שאל אותי אם באתי לראות את השקיעה, וכך התחלנו לדבר. שיחה קטנה כזו, של שני תל אביבים שיודעים על מה צריך לדבר כשנמצאים על חוף הים בזמן שקיעה.
"את רוצה להעיף את העפיפון?" הוא שאל אותי.
ואני רציתי.
החזקתי חזק בידיות של העפיפון.
"איזה ידיים חמות יש לך." הוא אמר.
שאלתי את עצמי אם הוא מתחיל אתי, והתחלתי להתאמן בראש על איך לסרב לו. נורא קשה לי להגיד לא.
אבל אחרי רגע זה כבר לא שינה שום דבר. הייתי רק אני והשקיעה והעפיפון שטייל עם הרוח והידיים שלי שכאילו זזו מאליהן והניעו אותו.
אחר כך החזרתי לו את העפיפון. הרגשתי סמוקה ונרגשת. אמרתי לו תודה.

יש לי מטופל אחד, איש עדין ומקסים, עם המון בעיות וכאב בפנים. אחרי כל פגישה שלנו, כשהוא עומד בדלת ואני מאחלת לו שבוע טוב, הוא אומר לי, "תהיי שמחה."
האם העצב שלי כל כך בולט? כל כך נוכח? כי אני עצובה, אבל גם שמחה כמו שהרבה אנשים לא.
בדרך הביתה מהים ראיתי ברחוב מטופל אחר שלי, היה לו מבט מוטרד בעיניים והוא לא ראה אותי.
קשה לי לא להיות עצובה. אני מוקפת בכאב רוב הזמן. ואני, אני בשר חשוף ללא עור. כל חתול רחוב מבוהל גורם לי לגל של כאב.
הבלוג הזה.
אני כותבת אותו במקום לכתוב את הספר שאני צריכה לכתוב.
אני כותבת אותו במקום המילים שאני לא אומרת לך.
אחר כך חשבתי לעצמי שאני לא יודעת איך אתה נראה באור יום.