אני יודעת לחכות

לפעמים לא לגמרי ברור לי מה אני עושה כאן. כלומר בתוך הבלוג הזה.
מול מי אני שופכת את הבפנים המתעתע שלי ולמה?

פתחתי את כל הוילונות. עוד מעט ייצבעו השמיים שמחוץ למרפסת שלי בוורודים ואדומים שילכו ויתכהו עד שיהפכו שחורים.
בשעה הזו הדבורים שפעם הייתי כל כך קרובה אליהן חוזרות לכוורת. זו השעה שבה הייתי נשארת לבד. זו השעה שבה הייתי חוטפת הכי הרבה עקיצות.
כל שנה כשמתקרב האביב אני רוצה לחזור לשם.
לפעמים נדמה לי שיש לי אינסטינקטים של חיה.
האביב הגיע ומשהו מתעורר אצלי, רוצה ללכת לשם. למקום הכי קרוב לטבע שאי פעם הייתי בו.

אז נכון להרגע יש לי תשובה.
את מה ששפכתי כאן עכשיו שפכתי בשבילי.
לכל אחד אחר אלו מילים סתומות.

והיום קיבלתי בשורה טובה. אני מקווה שבשורות טובות באות בשלשות.

שכחתי להגיד משהו חשוב. איזה מזל שאפשר לערוך:
אני מלאה באהבה.