אני יודעת לחכות

אני מרגישה שאני קצת קורסת.
הסיבות הן פרוזאיות לגמרי. אני צריכה לסיים היום עבודה ענקית שעוד לא הגעתי אפילו לאמצע שלה. הישבן שלי קיבל כבר את הצורה של הריבועים הקטנים שיש בריפוד של הכיסא שאני יושבת עליו. לא יכולה יותר.
מסתבר שבערב ראש השנה תבוא אלינו כל המשפחה שלו. וכיוון שגם חלקים נבחרים מהמשפחה שלי יגיעו אני אצטרך לבשל כאן לאיזה 15 אנשים כשאסור לי בתכלית האיסור להכניס הביתה בשר (כי הוא טבעוני). זאת אומרת שאני אצטרך להנדס כל מיני פשטידות ותבשילי ירקות וכאלה שיספיקו ל 15 אנשים. (אני חיה בטרור. הגיע הזמן שאני אכיר בזה).
חוצמזה הוא כל הזמן מנדנד לי שאני אעשה דיאטה.
נמאס לי כבר. לא רוצה לעשות דיאטה ושכל העולם יקפוץ לי. אם אני לא מספיק טובה בשבילו כמו שאני אז שפשוט ילך. (על מי אני עובדת, אם הוא ילך אני מתה).
אתמול במפגש היה כיף ומעניין וכולן היו מקסימות אבל שוב הרגשתי כמה שאני נוטה להיות מרוחקת, כמה אני מסתגרת. לא יודעת אם זה ביישנות או חוסר ביטחון או לא יודעת מה, אבל נורא רציתי להתחבר ולהתחבק ולהרגיש חלק ממה שהיה שם וכל הזמן הרגשתי קצת מתבוננת מבחוץ. אני שונאת את זה.
אוף.