אני יודעת לחכות

אני הולכת והופכת לאילמת. נשארו לי עוד קצת מילים היום, אבל אני יודעת, בקרוב לא תהיה לי אפילו מילה אחת.
אני אילמת רק כאן. במקומות אחרים המילים זורמות כמו מפל בחורף.
כאן אני הולכת ונאלמת.
אני יודעת למה זה קורה, או לפחות נדמה לי שאני יודעת, ככל שאני פחות שייכת, אני מאבדת עוד ועוד מילים.
ואני פחות שייכת.

לעומת זאת אני יותר ויותר שייכת לך. אתה מרגיש?

רציתי להקדיש פוסט למישהי. לסאנדיי. כן , לך. כי אני מרגישה שאת הקוראת הכי חביבה עלי, ואני כבר המון זמן רוצה לשאול אותך מי זו רות דולורס וויס, ואם את מכירה עוד אהובות ספרותיות שלי חוץ מלוסי, אבל אני הולכת ונאלמת ולא מצליחה לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב.
חשבתי שאולי אם אלך עוד פעם למועדון, ארגיש יותר שייכת, אבל זה לא יקרה.
אני גם לא יודעת אם אני רוצה להרגיש שייכת, ואם כן למה.
אולי אני רוצה להיות שייכת רק לך.
אתה מרגיש?

כמה שאני מבולבלת הבוקר.