בתור מישהי שמרגישה שהיא הולכת ונאלמת, זה יפה שאני כותבת שני פוסטים ביום אחד.
נזכרתי במשהו חשוב.
נזכרתי שאני לא מוכנה, אבל ממש לא מוכנה, להיות אחת מהנשים האלה שנורא תלויות בגבר שלהן והן מין עלים נידפים ברוח שכאלה וכל דבר שהגבר שלידן עושה ישר משפיע עליהן, והן לגמרי תלויות בו ובמעשים שלו וברגשות שלו וחושבות שהוא הדבר הכי נפלא שהמציאו מאז התחבורה הציבורית, ושאין יותר מדהים ומקסים ממנו בעולם וכותבות כל מיני מילים נורא רומנטיות ושבריריות ופגיעות ואין להן שום קיום בלעדיו.
אז אני, אני לא מוכנה לעולם לעולם לעולם להיות כזאת. למרות שגם אני קראתי את כל האגדות והסיפורים הרומנטיים האלה שבהם הסוף הטוב הוא כשהנסיך מנשק את הנסיכה ומתחתן איתה ורק אז הסיפור יכול להיגמר וכולם יכולים לנשום לרווחה. אבל אני לא מתכוונת להיכנע לשטויות האלה שדוחפים לנו לראש מהרגע שאנחנו נולדים.
וכל זה בכלל לא קשור לעובדה שאני אלופה בלאהוב ושמי שנאהב על ידי הוא בערך האדם עם הכי הרבה מזל בעולם.
אבל מי שיזלזל באהבה הזו יפסיד אותה כמובן. לפני שהוא אפילו יספיק למצמץ, היא כבר לא תהיה שם.
לפני 19 שנים. 17 במרץ 2005 בשעה 19:41