קראתי פעם סיפור על איש אחד שנורא פחד. הוא לא סתם פחד כסטייט אוף מיינד, הפחד שלו היה מאד ספציפי. הוא פחד מאיזו אישה אחת שהייתה נורא יפה ומסתורית, והזכירה לו קצת מישהי שהוא הכיר פעם מזמן. היא הייתה טובה אליו אבל גם רעה, והוא אף פעם לא ידע לצפות מתי היא תהיה טובה ומתי תהיה רעה. היו שם בסיפור הזה כל מיני רמזים שהאיש הזה גילה שעזרו לו לפתור בסוף את התעלומה של האישה היפה והמסתורית, אבל גם כשהסוף היה טוב, הוא עדיין המשיך לפחד את הפחד הספציפי הזה שהיה לו.
לאישה הזו היה שיער נורא ארוך. הוא פחד שבלילה, כשהוא ישן וראשו טמון בשיערה, היא תלפף את השיער סביב הצוואר שלו ותחנוק אותו.
כזה הוא היה. קצת מוזר. וגם היא לא הייתה לגמרי בסדר.
אבל זה היה סיפור כזה, של סופר צרפתי פוסטמודרניסטי.
מתה על פוסטמודרניזם.
בפוסטמודרניזם הכל יכול לקרות והכל לגיטימי.
ככה אני יכולה לסדר לי את החיים נורא יפה בראש והכל תמיד בסדר.
אבל אני, כשאני מפחדת, אני לא בתוך ספר של סופר צרפתי פוסטמודרני, וכל מה שאני יכולה לעשות זה להאחז באיזה סלע שמציץ מהים ולהיזהר לא להחליק ממנו.
בלילות סוסים דוהרים לי על הגוף ובבוקר אני מתעוררת כאובה ועייפה.
אתמול הם לא היו כאן כי הם מפחדים מדובים.
מישהו פרץ לדירה שלי וגנב לי את ה KY .
באמת.
אין לי שום הסבר אחר.
אלה בטח היו הסוסים.
אבל בשביל מה סוסים צריכים KY?
אולי יש כל מיני דברים שאני לא יודעת על סוסים.
ואתה בטח תגיד שזה עוד אחד מהפוסטים שלי שאתה לא מבין מאיפה הם באו.
הפוסט הזה בא מחום קצת גבוה והרבה עייפות וכל מיני מחשבות.
אבל בסך הכל, אני תכף נכנסת למיטה. וכשאני אעצום עיניים אני אזכר איך אצבעות הקסם שלך נגעו בי אתמול בלילה.
החיים יפים.
לפני 19 שנים. 21 במרץ 2005 בשעה 14:30
