אני יודעת לחכות

אני לא יודעת מה יהיה. מצבי הרוח שלי משתנים כל כך עד שאם לא הייתי יודעת שאני לגמרי שפויה הייתי בטוחה שאני מאני דפרסיבית.
ומה שהכי נורא זה שפשוט נמאס לי מעצמי. נמאס לי להיות כזו רגישה ורגשנית. נמאס לי להיות כזו מפוחדת וחסרת ביטחון.
איפה היא האישה הזו שמזיזה הרים?
איפה האישה שיודעת להציל את כל החלכאים והמדוכאים של תל אביב?
ורק את עצמי אני לא מצליחה להציל. רק כועסת על עצמי כל הזמן ומייסרת את עצמי על כל משפט שני שיוצא לי מהפה.
זו דרך מאד מעניינת, הבלוג הזה, להגיד לך דברים. כי הלא אני כותבת כבר רק לך. אך ורק לך.
די!!!!!!!!!!!
אני לא יכולה יותר להיות קשורה אליך ככה. זה מפחיד אותי כל כך שאני שוכחת איך לנשום.
להיות לבד זה כל כך בטוח.
אם אני לא משתחררת מהפחד הזה בשבוע הקרוב אני מהגרת לבוצואנה.