הגוף שלי כל כך חכם. הוא יודע שיש לי חופש ולכן אוטומטית במקום להתעורר בחמש או שש בבוקר הוא מתעורר לגמרי מעצמו בשעה עשר.
כן, חכם. אבל מה שהגוף שלי לא יודע זה שאני שונאת לקום מאוחר.
אבל הוא, בכלל לא אכפת לו.
זה בדיוק כמו שהוא לא משיל מעצמו 3 קילוגרמים כל יום.
לא. הוא בקצב שלו, קילו בשבוע. לפעמים קצת יותר. לפעמים קצת פחות.
הגוף הזה שלי, הוא לא זוכר שקיבלתי 100 בכרונוביולוגיה? הוא לא קולט שאני קוראת אותו כספר פתוח? שהוא שקוף לי לגמרי?
ואני אמשיך להאכיל אותו בעשב בר ולהשקות אותו בטל ולענות אותו על המכונות במכון, עד שהוא יעשה מה שאני רוצה.
אחד מהדברים שאני רוצה זה לאהוב אותו.
והבוקר אני מסתכלת עליו בראי שבחדר השינה שלי ומחייכת אליו.
הוא המום. מזמן לא חייכתי אליו.
צריכה לעשות את זה יותר.
בלילה חשבתי על המטופלים שלי.
יש ימים בהם אני רוצה להקדיש להם את חיי.
אני אוהבת אותם. כל אחד ואחד מהם. כל נפש מעונה וגוף מנוקב מכאב.
הייתה לי אתמול פגישה עם מישהו שיקר לי ואני יקרה לו. המון זמן לא נפגשנו. חודשים.
היה רגע שבו הוא אמר- "אני שמח שיוצא לנו להיפגש פעם בכמה חודשים" ואני התחלתי לבכות.
לא מפריע לו אם אני בוכה. הוא גם יודע שאני כמעט ולא עושה את זה, ואם זה כבר קורה, כדאי להנות מזה עד הסוף.
לפעמים אני מרגישה שאני מגרש כדורגל.
רונלדיניו רץ עלי ובועט. גם מראדונה, כמו שהוא היה פעם. נעלי הכדורגל המסומרות שלהם ננעצות בי בכל צעד שהם עושים.
לפעמים הם נשכבים על הדשא לנוח.
לפני 19 שנים. 19 באפריל 2005 בשעה 7:23
