אני יודעת לחכות

העבודה שלי, שלעתים הופכת להיות קצת תמוהה, הובילה אותי בסוף השבוע האחרון לרמאללה. אף פעם עוד לא הייתי שם ונורא התרגשתי.
אז ישבתי שם בבית קפה, ודיברתי רק אנגלית וקצת מהערבית הרצוצה שלי כדי שאף אחד לא ידע מי אני ומהיכן אני באה, שתיתי יין אדום ודיברתי עם חברים ותיקים שבדרך כלל אני יכולה לפגוש אותם רק מחוץ לגבולות המדינה.
זה היה כיף, ומרגש, ומסעיר, והרגשתי המון אדרנלין זורם לי בדם. עשינו סיבוב בעיר במכונית וראיתי את כיכר אל מנארה המפורסמת, והתרגשתי מאד.
חשבתי לעצמי באיזשהו שלב שאני מרגישה בטוחה לגמרי. שברור לי ששום דבר לא יקרה לי שם כי אני עם חברים טובים, אנשים שאני בוטחת בהם לחלוטין.
חזרתי, והיום הייתי עסוקה רוב היום בעיבוד כל מה שקרה בסוף השבוע. הרבה עבודה שצריך היה לסכם ולעבד.
לפעמים ישנם רגעים שבהם אני מרגישה כמעט מאושרת עם מי שאני ומה שאני עושה.
הלוואי והיו יותר כאלה.
אחר כך ראיתי שיש לי פתק מהדואר שמחכה לי שם חבילה.
בחבילה היו חמישה עותקים מהספר האחרון שתרגמתי. בכלל לא ידעתי שהוא כבר יצא.
גם זה היה רגע של אושר.
עכשיו אני הולכת להכין פשטידה.
כמה טוב לנסות לאסוף את חלקי חיי ולהרכיב מהם פאזל שלם.