אני יודעת לחכות

אני מוצאת את עצמי כותבת כאן רק כשאני עצובה, וזה יכול לעורר רושם מטעה של איזו אישיות דיכאונית כפי שכבר ציינו באוזניי כמה אנשים טובים.
אני לא דיכאונית אבל הגעתי למסקנה שיש לי בעיה בהתמודדות.
מה שמדהים זה שהבעיה הזו היא לגמרי בלתי נראית, ועל פניו אני מתמודדת נהדר, אבל אלהים יודע כמה שקשה לי.
עכשיו אני מרגישה רע כי מחר אני צריכה לעבוד מבוקר עד ערב בעבודה שהתחלתי לשנוא. כלומר, לא ממש את העבודה כמו את הבוסית שלי ואת סביבת העבודה הכוחנית והאלימה שהיא יוצרת.
אני לא יודעת להתמודד עם כוחנות. גם לא עם אלימות. והאמת היא שאני לא רוצה לדעת.
אבל אני מפחדת בכל יום שבו אני צריכה ללכת לעבודה הזו. אני מפחדת מהכוחנות ומהאלימות. אני מפחדת להיפגע.
חוצמזה יש הרבה דברים שהם דווקא בסדר.
אני כותבת וזה הכי חשוב.
ואני קצת עובדת על התזה שלי וזה גם חשוב.
וטוב לי איתו וזה הכי חשוב.
מסתבר שיש כמה דברים שהם הכי חשובים.

אני חסרת מנוחה.
חסרת סיפוק.
לפעמים חסרת יכולת להתמודד.
ואני מפחדת.

רוצה להיות חזקה ומתמודדת. ולא מפחדת מאף אחד.
אבל אני מפחדת. זו האמת
הגעתי למסקנה בטיפול שלי שאני מפחדת מכאב.
נזכרתי בכל הפעמים שבהן התחמקתי מהתמודדות עם כאב.
למשל כש ת. התאבדה.
נזכרתי בזה פתאום.
מה עושים כשחברה שלך מתאבדת?
אני לא יודעת.
וגם לא ידעתי אז.

אני רוצה להרגיש חזקה לקראת מחר.
אולי מישהו יכול לעזור לי עם איזו עצה טובה. אבל באמת טובה, לא קלישאות.
איך מתחזקים. איך מפחדים פחות.