אני יודעת לחכות

יום הזכרון הזה הוא חגיגת הצביעות הגדולה ביותר שיש כאן.
כל המושחתים האלה, שהידיים שלהם מזוהמות בדם של כל כך הרבה אנשים צעירים משחקים אותה כאילו אכפת להם בזמן שהם מתכנים את המלחמה הבאה שתהיה בקיץ שגם לה יהיו להם כל מיני הסברים שיסבירו לנו למה היא כל כך נחוצה ולמה המוות של כל היקרים לנו לא היה לשוא.
אבל אף אחד לא ישכנע אותי שהמוות של א', הבחור שאהבתי כל כך כשהייתי בצבא, ושאולי גם אהב אותי, אבל את זה כמובן לא נדע כבר לעולם, אף אחד לא ישכנע אותי שהמוות שלו לא היה לשוא.
זה היה מוות מיותר, שאין לו כל הצדקה וכל סיבה. וכל המיתוסים הללו שמכסים את המוות של היקרים לנו הם שקר אחד גדול.
הוא לא מת למען המדינה, המוות שלו לא תרם שום דבר למדינה הזו או לאף אדם אחד שחי בה. וכל מי שאומר אחרת הוא שקרן וצבוע.
היום הזה ממלא אותי בזעם.
הוא מת סתם. רק בגלל שמחזיקים אותנו כאן כל הזמן במצב של מלחמה במקום ללכת לכוון של הידברות, של סבלנות, של משא ומתן, כל הזמן רק משתמשים בכוח, נלחמים, מקריבים אנשים צעירים. ועל איזה מזבח? של ערכים מעוותים ושקריים שלא אומרים לי כלום.
א' היה יכול להיות בעלי היום. זה מן הסתם אולי היה קורה אם הוא לא היה נהרג.
ובמקום זה אני מתייסרת בייסורי זעם וגעגוע וכאב. חושבת על ההורים שלו והאחים שלו.
אני כועסת.
וכואבת