לא מבינה איך זה יכול להיות שאני חולה בסוף האביב על גבולו של הקיץ.
יושבת מול המסך הזה ומנסה בכל זאת לעבוד קצת.
מילים רצות מול העיניים שלי כמו חרקים מעופפים קטנים שתכף יעקצו אותי.
ומשתעלת ומשתעלת ומשתעשעת במחשבות ספק היפוכונדריות ספק רומנטיות שאולי יש לי שחפת ואני אשכב על סדינים לבנים, חיוורת וענוגה כמו הגיבורות של הרומנים של ילדותי, עם לחיים בוערות ואשתעל בעדינות לתוך מטפחת צחורה, מנסה להסתיר את כתמי הדם...או אסע להבריא באיזה סנטוריום בעיירת מרפא אירופאית כמו ברומן של סקוט פיצג'רלד האלמותי "ענוג הוא הלילה" שהייתי קוראת בגיל ההתבגרות לפני השינה....
אבל כנראה שאין לי שחפת. זה כנראה שוב מקרה קיצוני של דמיון מתפרע, היפוכונדריה מודחקת ויותר מדי ספרים לפני השינה.
ואתם יודעים מה באמת מדהים?
מה שמדהים זה עד כמה שיחות על מרק עוף יכולות לגרום לי אושר.
לפני 20 שנים. 2 ביוני 2004 בשעה 11:42
