Honeylingus

אחרי שהמכנסיים והחולצה מקופלות ואני לובש רק בוקסר הגיע הזמן
לשטוף ידיים. אני שוטף אותם טוב טוב.
למרות שהן הולכות להתלכלך בעוד רגע.
נתחיל, כמו שאומרים, בסוף.
התנור מתחמם לו למאה ושמונים מעלות, מחמם את הרגל החשופה שלי.
בתבנית עגולה מצופה בנייר פרגמנט אני מניח בעדינות את הבצק
הדק. צריך להדק אותו לפינות ולהוציא את כל בועות האויר.
אל הקערה אני שופך כוס מלאה בסוכר טחון ("ממממם", מלקק את
האצבע), ושליש כוס קמח. שתי אבקות לבנות, משתלבות כל כך יפה ביחד.
אני מערבב אותן קצת, עם האצבע הלחה.
"המממם, מה עוד?"
קצת קורנפלור, קצת פחות אבקת אגוז מוסקט ועוד פחות מלח, להדגיש
את הסוכר.
חצי כוס חלב, ועכשיו ללכלך את הידיים. אני אוהב ללוש דברים.
להרגיש את האוכל בידיים. שמעתי פעם ששפים מומחים יודעים בדיוק
מה יהיה הטעם של האוכל לפי המרקם שלו.
אני עובר לתפוחים. כמה סמית שבחרתי בקפידה וכמה דלישס מתוקים.
זה כל כך חשוב לבחור את הסכין המתאים לעבוד איתו. סכין גרוע יהפוך
את העבודה לסתם קשה, ויכול אפילו לסכן את האצבעות. סכין חד עם ניצב
נוח יפחית את הסכנה של החלקה ופגיעה באצבעות ויהפוך את כל הקילוף
למהיר יותר.
אני מקלף כל תפוח, בהקפדה, לא לחתוך יותר מדי, ולא להשאיר חתיכות
של קליפה. את הנחשים הארוכים של הקליפה אני אוכל. "הוויטמינים
בקליפה, לא?"
כשהתפוחים נקיים אני חותך אותם לחצאים, רבעים ושמיניות, עוטף אותם
בבליל ומפזר אותם בקערה. מעליהם אני שופך את שארית הבלילה,
מוסיף כמה קוביות קטנות של חמאה ("בלי מלח!") וכמעט גמרנו.
מהבצק שנשאר אני עושה שרוכים שטוחים, כמו פפרדלה, ומכסה איתם
את הקערה ברשת שתי-וערב.
מהר אל התנור, כי הפאי צריך בערך שעה.
אני שוטף את ידי שוב, במים חמימים. צריך להיזהר קצת יותר עכשיו,
כשהאצבעות מאבדות את השמנוניות, יותר קל להחליק עם הסכין.
הלוקוס מחייך אלי מהמקרר.
"התקבלת!"
אחרי ביקורת איכות קפדנית ("אף אחד לא אוהב לאכול קשקשים") אני
מושח אותו בחריף המיוחד של סבתא.
משמעות השם של החריף היא "פלפל ושום", כי אי אפשר לקרוא לזה
"פלפל ושום וכמון ומלח ושמן ועוד כמה דברים".
החריף הטריפוליטאי הזה אדום כהה ותמיד יעורר בי זכרונות ילדות, וצורך
עז לאכול חצי כיכר לחם, כדי שישרוף פחות.
כשהדג אדום ומרוצה אני עובר אל הרוטב. קצת שמן במחבת עמוק,
והבצל שחתכתי גס מיטגן לו בשימחה. טיפת שמן קפצה על החזה שלי
כששפכתי את הבצל פנימה. חשקתי שפתיים ומחיתי אותה. עכשיו יש
שם כתם אדום בקוטר של מילימטר. "נו, גם זה חלק מהבישול."
כשייבשתי את האצבע ראיתי שקצת קמח נשר לי על שרירי הבטן.
"אופייני לי" חשבתי.
בעוד אני שקוע במחשבות הבצל הולך ומשחים, ועכשיו הגיע הזמן להוסיף
לו רסק עגבניות ומים ביחס שווה. קודם רסק עגבניות, ואז נמלא את הכלי
של הרסק במים, נערבב קצת, כדי ששאריות הרסק יחברו למים, כמו
בצבא, ויאללה, למחבת. שתי כפות גדושות של החריף החריף הזה
ונערבב עד שהמרק הזה יהפך לרוטב סמיך.
האדים הלבנבנים שעולים מהמחבת וממלאים לי את האף מתחילים
להזכיר לי את הריח שאליו אני מכוון, אבל עדיין לא. כמעט. זה הזמן לטעום.
אני נוגע עם האצבע הקטנה בנוזל האדום, מכניס לפה ומנגב על הירך.
חסר קצת לימון, קצת חריף ומלח.
אין צורך להוסיף חריף, כי כבר מרחתי על הדג, ומלח אני אוסיף רק בסוף
אחרת הטעם שלו יאבד בבישול, אבל לימון... מהמגירה התחתונה.
לימון ירקרק ושטוף. אני חותך לחצי וטועם עם קצה הלשון. "הולך."
ביד אחת אני מועך את הלימון בין האצבעות לבוהן ומגלגל אותו, כמו פיטמה.
המיץ נוזל אל אצבעות היד השנייה, איפה שהגרעינים נאספים. "מספיק."
אחרי בחישה קצרה אני טועם שוב. "יופי."
אני חותך את הדג לחתיכות של מנה, הוא כמעט לא משנה את הנפח
בבישול, מניח את החתיכות במחבת ומכסה ברוטב. עכשיו נסגור עם מכסה,
שהנוזלים לא יתאדו להם. צריך להחליש את האש, אבל לא יותר מדי,
כדי שהכל ירתח ויבעבע.
דגים הם עדינים ושקטים. אי אפשר לכפות עליהם טעמים גסים ומופרכים.
בגלל זה אני אוהב לאכול אותם.
הצצה קטנה בשעון, כי בעוד עשרים דקות צריך לבדוק את הדג, והוא יהיה
מוכן חמש או עשר דקות לאחר מכן.
המנה הראשונה תהייה עגבניות אפויות. בשביל זה צריך עגבניות.
אני בוחר כמה עגבניות יפות ומוציא את החלק של הגבעול עם סכין קטן וחד.
בדרך כלל אני אוהב לקלף עגבניות, זה מדגיש את הבשרניות הסקסית שלהן,
אבל כשאופים אותן הקליפה חשובה לשימור התוכן, שלא יתייבש מדי.
בחלק העליון אני חותך צלב, וממלא אותו ברוב פסטו.
העגבניות מובלות לתנור, פסטו-סייד-אפ.
על צלחות יפות אני מסדר ערימה קטנה של עלים ירוקים. מטפטף
מעליהם מעט חומץ בלסמי שחור ומקסים, וקצת שמן זית, שיבריק.
כמעט סיימנו, נשאר רק לבדוק את הדג ("למה אין פה מלח?"), להוציא את
הפאי ולתת לו לנוח חצי שעה לפחות ("עם קצת אבקת סוכר מלמעלה."),
להניח את העגבניות בצלחת ולהגיש.

ממממם, טעים.