זיונים ושאר ירקות

הזמן חולף, אין לי שום דרך לאמוד אותו. רק רעש הגלים מארח לי לחברה. מדי פעם אני שומעת קולות מן הפנים. טלפון מצלצל. רוב הזמן אלו רק הגלים ואני.
פתאום יד נעלמה משחררת את ידי מכבלן, וקולך מורה לי להסתובב על 4, עם הישבן אלייך, הפנים לכיוון המעקה. כשהגעתי לתנוחה המתאימה אתה מרים את ידי וכובל אותן שוב למעקה המרפסת. הפעם קרובות זו לזו. אני מרגישה את שערי הארוך נאסף לנכרך גם הוא. לצווארי נענד קולר מתכת מתהדק, מחובר לרצועה ארוכה. מגעו הקר מצמרר את עורי. אתה מושך במתניי לאחור, מיטיב את עמידתי, ומפריד שוב בין רגליי ברגלייך. אני מרגישה איך אצבעותיך פוערות את ישבני, מושכות אותו בנוזל חלקלק.
באחת, בלי שום הכנה, אתה חודר לתוכי, לתוך ישבני. גל של כאב אימתני מרעיד אותי, מזעזע את כל גופי. לו יכולתי לזעוק היו הגלים נהדפים לאחור מעוצמת קולי. בו זמנית אתה מהדק במשיכה את רצועת הצוואר, ומושך מעלי את כיסוי העיניים. האור מסנוור אותי, אך איני מסוגלת לעצום את עיניי. מולי ים סוער, ובתוכי סערה מתגברת. אני מרגישה איך אתה נע בתוכי. איך איברך הזקור, הקשה, חופר בי, מעמיק וחודר בכל ניעה מחדש. כל גופי מסתחרר, כמו אני מעולפת. זרמי חשמל אדירים נעים בי, מתנחשלים כמו גלי הים. נוזלי יורדים מבין שפתי, מרטיבים את יריכיי.

תודה על השת"פ...

לילה טוב וסופ"ש נפלא לכולם.

ולכל מי שחוגג יום אהבה מאוחר - תזכרו, לא כולם מקבלים אהבה בחינם. או נותנות... אז תשמחו בחלקכם ותהנו כל עוד נפשכם בכם.

להית'

עוד טיפטיפה, שאני אלך לישון מבסוטה.

מה לעשות. לא אוהבת רק אנלי. גם תשומת לב... =)

מה קורה איתכם אנשים. רק 200 כניסות עד עכשיו? אני בטוחה שאתם יכולים יותר...

ולכל מי שתוהה מה אני מוכנה לעשות עבור מנוי...
זו בהחלט בעייה שלו :)))

השמש מלטפת את גופי החשוף ברכות. מחממת את בטני, שוזפת את שדי הבהירים, שולחת קרניים נעימות אל בין רגלי, אל ערוותי הערומה. אני שכובה כך, קשורה, וכל שיש לי בכדי לאמוד את הזמן היא השמש וצילה הנע ועובר מימני לשמאלי. אגלי זיעה זעירים מנצנצים על מצחי. שפתי יבשו. יום חורפי, סוער, אך לא קר לי. אני חמה ומוטרפת. רטובה ולא מזיעה. מחכה. ממתינה. מצפה. לבואך.
אתה חוזר, מתגלה כחזיון בין בדי הוילון הלבן. כובע רחב שוליים לראשך, משקפי שמש לעינייך. בימינך אתה נושא בקבוק מים. בשמאלך כוס יין לבן, קר. אתה משקה אותי מן הבקבוק ומן הכוס, לסירוגין. המים מרווים את צמאוני. היין מסחרר את ראשי. שפתי רטובות, גם העליונות וגם התחתונות. אתה מניח את הבקבוק לצידי, נוטל את הכוס הריקה ויוצא מהמרפסת.
אני עדיין חשה בטעם היין על שפתיי. במגע הכוס הקרה בלחיי. אתה חוזר שנית, הפעם במהרה. בימינך שוט. בשמאלך בדים שחורים. אתה מצליף בי ללא הכנה, עם כניסתך למרפסת. אני זועקת ואתה נוזף בי בזעם, אך בשקט. היי שקטה. השוט מורם שוב, וניתח בי באחת, מותיר קו אדום נוסף על יריכיי. אני זועקת שוב. קולי בורח מגרוני ללא שליטה. עוצמת המכה מפתיעה אותי. מסחררת. אתה גוהר מעלי ואני מזהה כי הבדים השחורים שביידך הם שניים מפרטי הלבוש שהשלתי בכניסה: תחתוני וצעיפי. התחתונים נתחבים לפי, עמוק, מהסים את קולי. הצעיף נכרך על עייני, מחשיך את יומי. אתה מורה לי לנשוך, חזק, את התחתון שבפי. אני שומעת את איווחת השוט ומייד מרגישה את הצלפתו בגופי. ההצלפות תכופות, מהירות. חזקות. כואבות. צורבות בגופי, תוססות. אני זועקת, ללא קול. קולי נספג בבד השחור, כמו לתוך חור שחור, נעלם, נאלם.
אני מנסה להתכווץ ואיני יכולה. ידי מתוחות לצדדים. רק רגליי נאספות אלי, נצמדות לבטני. אתה חודל מהצלפותייך. אני שומעת את השוט מונח על השולחן הקטן. רגל אחת שלך בועטת ברגליי, בעדינות. מסירה אותן מבטני ומצמידה לרצפה. אני מרגישה איך רגלך מפרידה את רגליי זו מזו, ואתה עומד כשרגלייך בין רגליי, ואט אט מפשק אותן. אני פרוסה, עירומה, מתחתייך. כל כולי פתוחה, פעורה, ונוזלת. אתה מורה לי להישאר בתנוחה הזו, לא לזוז מילימטר ויוצא מבין רגלי. שקט. הרבה שקט. אני לא רואה, אך מבינה, יצאת שוב מהמרפסת.

אני עומדת עירומה לחלוטין פרט למגפי העור השחורים אשר חובקים את רגליי. גופי מעוך כנגד מסגרת החלון הגדול של המרפסת. אנחנו בקומה גבוהה, מולנו הים. רעש הגלים ביום הסוער הזה נשמע היטב. כל שאני שומעת הוא שאון הגלים, והוראותייך. אתה מורה לי לרדת על בירכיי בכניסה למרפסת, ולשכב על רצפתה, על גבי. אני זוחלת אליה, רועדת. אני בטוחה כי עיני כולם נשואות אלי, כולם רואים אותי בערומי. אני נשכבת על הכריות שהנחת עבורי. ראשי צמוד למעקה, כפות רגלי צמודות לזגוגית החלון, המשקפת את דמותי לתוכה. אני רואה עצמי פעורה, רגלי פשוקות, כפי שהורית לי. מבושיי חלקים וחשופים בפנייך, ובפניי. אתה נעמד מעליי, רגל בכל צד של גופי, ומתיישב על חזי. נוטל בידיך החסונות חבל וקושר את מפרק יד ימיני. מהדק. את צידו השני של החבל אתה מצמיד למעקה המרפסת. מעקה מתכת ירקרק, מסורג כמו כלא מפואר. היד נמתחת, שרירי הזרוע זועקים, ואתה מהדק את ימיני למעקה. יד שמאל זוכה לטיפול דומה. ידי מקובעות למקומן, מהודקות, מתוחות. אתה קם מעליי ויוצא מן המרפסת.

שלום חברים יקרים

נעים להכיר. שמי זונא. לא, לא שגיתי. בכוונה יש א במקום ה. לא הבנתם, לא נורא.
אני אישה מדהימה, אמא לתפארת, חברה טובה, ונימפומנית שלא יודעת שובע.

לפעמים אני ארצה לשתף אתכם בחוויות שלי כזונתו של אדוני.
מקווה שתהנו. אני יודעת שאני אוהבת כל רגע ורגע...

להית' בהמשך

זונא