זיונים ושאר ירקות

שוב העניין חוזר על עצמו, אחד בישבן ואחר בתוך פי. הם נעים בי בקצב אחיד, משכר. כמו טראנס. אני מרגישה מלאה. עמוסה. נוזלי ניגרים על ירכי, מסבים תשומת ליבי לחור הריק, הפעור, הבודד. הם לא עוצרים לרגע, שערי אחוז ביד אחת, יד אחרת מצמידה פני למפשעה. יד נוספת אוחזת בקצה הרצועה, אחרת מיטיבה להצמיד ישבני אליו. אני נפעמת מעמצי. מילת הבטחון כבר מזמך נשכחה, נעלמה כפי שצצה. אני מגלה בפליאה כי טוב המצב. כל כך חששתי ממנו, אך טוב לי עכשיו. הם נעים וקצבם מתגבר בתוכי. ואז, כמו על פי סימן מוסכם הם גומרים בתוכי. אני מרגישה זירמתם ממלאת ישבן וגרון, כמו זריקה חמימה. איברם מתרכך והם מחליקים החוצה בדממה. צעדים רכים מתרחקים אל הדלת. היא נטרקת. ושקט.





SMS
את יכולה ללכת.

ביקשתי נימוס, בנימוס.
לא ייתכן לשלוח אלי הודעות בסגנון שכזה. נכון שאני לא עונה, ולא אענה, להודעות שלכם. אבל זו לא סיבה לפנות אלי בצורה כזו, חסרת אנושיות.
כן, הניק שלי הוא "זונא", וזה ממש כמו זונה, אבל לא ממש. וגם לזונה של ממש לא נראה לי שמגיע שיפנו ככה. נכון שהיא מתפרנסת ממין, אבל היא בסופו של יום בת אדם, בת אנוש.
אתם, חברי החצופים, לא.
לא בני אדם.
לא בני תרבות.
לא בני אנוש.
ולא הייתי מוכנה שתגעו בי בלייזר, שלא לדבר על יותר....

אז לכל חובבי הקשיחות האידיוטית, אם זה לא משהו שהיית אומר לאמך/אחותך/בתך - תשמור על זה לעצמך.

גם ביקשתי תגובות. תודה לאמיצים שהעזו להגיב. גם לאמיצות. כל השאר - נפולת של נמושות.
בכל מקרה, אם התאמצתם מאוד וכתבתם מילה או חיוך ואם לא - תודה שבאתם. חלק 06 של סידרת המלון יגיע בראשון.

סופ"ש פרוע לכולכם

זונא
}{

בלי מילה מיותרת נפער ישבני, ואיבר זקור ואיתן פוער את גופי. הוא חודר לתוכי באחת, בכאב חד כתער. ללא ההדרגתיות לה אני רגילה. ללא התחשבות. ללא שום עיכוב. הוא עמוק, בתוכי, עד סופו. עד קצה. נכנס ויוצא. נכנס ויוצא. אני שומעת רשרוש על הרצפה למולי, ורצועת הצוואר מותחת צווארי. ראשי מתרומם ממשיכה בשיער, למולי. יש אדם למולי. אני מרגישה אצבעות פוערות את פי מפשקות שפתיי, וחודרות לתוכי. בינתיים מאחור הוא ממשיך וחודר, חופר בתוכי ובוטש וחוקר. הכאב ממכר, מענג, מסחרר. למולי עוד אחד מזדקר וחודר לתוכי לתוך פי. אני עוטפת אותו בשפתי, מחממת בלשוני. הוא לא מהסס ונכנס עד הסוף. חונק. מעלה תחושת הקאה, ויוצא. ושוב, מחדש הוא נכנס עד הסוף, מזיין את גרוני בלי לחשוב או לחשוש. אני מרגישה את ידיו אוחזות שערי. בחוזקה הוא מצמיד את פני לחלציו, ולא נע. כל כולו בתוך פי, אשכיו על שפתיי, שערות ערוותו מדגדגות את אפי. הוא שוב נע, במהירות, ויוצא באחת. גם ההוא מאחור חדל מתנועה ויוצא מתוכי באותה השנייה. צעדים רכים על השטיח , מתרחקים. דלת נטרקת, וודאי של השרותים. מאחוריה אני שומעת קולות מהוסים, דברים לא ברורים. מים זורמים. ושוב צעדים רכים על השטיח. מתקרבים.

אני שומעת את הדלת חורקת כשהיא נפתחת, חריקה שקטה כזו, בלתי נשמעת לאוזן רגילה. אבל אני בפאניקה, ועל כן כל רשרוש חודר לאזני. צעדים רכים מתקרבים אלי, על השטיח העבה והרך. בשקט אני שומעת רוכסן נפרם. שומעת רחש פקק נפתח, ומשהו שנלחץ מבקבוק פלסטיק. ואז אני שומעת שפשוף חלקלק. מן קול שכזה שיד האוחזת באיבר מין תשמיע כשהיא משוכה בחומר סיכה. הוא משפשף את עצמו מאחורי, ואני לא יודעת אם אדוני הוא או אחר. השפשוף נפסק ואני מרגישה את הרצועה מתרוממת. ואת גרוני נמשך לאחור. נבהלת אני נאנקת, בשקט. הוא כורך לפתע את הצעיף שהיה מונח על הדלת לעיני, החושך יורד על החדר. הוא מיטיב אחיזתו ברצועה, ראשי נמתח לאחור, האויר נדחק לתוכו בקושי רב. כל חושי מחודדים. כל כולי דרוכה. אני מגלה כי רגלי רטובה, נוזלי ניגרים עליה ללא הפסקה. אני שומעת קול צפצוף דק, מוכר. וחריקה. הדלת נפתחת, אני מבינה בבהלה. הדלת נפתחת. אני פה עירומה, מישהו אוחז ברצועת הקולר, ואדם נוסף, אחר, אחד או יותר, פתח את הדלת. עם כרטיס. מילת הבטחון מהבהבת מולי, מנצנצת, מפתה. אני מנסה לדבר ולא יכולה. לא רוצה. סקרנית ומגורה כמו כלבה מיוחמת, אני בולעת רוקי ונושמת.

זה לא יכול להמשיך ככה.
אני רוצה לשמוע אתכם.
יותר נכון - לקרוא אתכם.
אני רוצה תגובות.
זה לא יפה ככה לקרוא ולהיעלם.
תגידו משהו.
מילה.
לא חייב להיות רק מילה טובה.
גם ביקורת שלילית תופסת.
אתם יודעים מה - גם קללות...

כבר אמרתי, אני גם זונה של תשומת לב. 100 כניסות לא מספיק לי. תגובה אחת, או אפס (אפס, WTF!?!?!), זה ממש מעליב.
מה קורה אתכם אנשים? שכחתם לפרגן?
התחרמנתם/ן והלכתם/ן לאונן/ן/ן/ן/ן/ן/ן?!?!?!?!??!

תנו לי קצת יחס, למען השם
תודה

מבטיחה להתייחס יפה
שלכם
זונא }{

מבולבלת, קשה לי לנשום. איפה המעליות כאן? אני לא רגילה לבתי מלון. לא רגילה למפגשים כאלה. לא ככה. אני מוצאת את המעליות בלי עזרה, לוחצת על הכפתור לקומה 14. שנייה לפני שהדלתות נסגרות לגמרי מישהו נכנס למעלית. גבר נאה, לבוש חליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה כחולה כמו העיניים שלו. המעלית עולה בשקט וביעילות לקומה המיועדת. הוא בוחן אותי במבטיו. אני רועדת, מקווה שלא שם לב. הלב שלי פועם כל כך חזק שהחזה שלי קופץ יחד איתו. רק שלא יחשוב שיש לי פצצה בתיק, בגלל התיקתוק הזה. קומה 14, אני יוצאת. הוא אחרי. מוצאת את השלט המורה על מיקום החדר והולכת במסדרון המנוכר עד סופו. החדר האחרון, הדלת פונה לכיוון המסדרון. כשהיא פתוחה כל מי שחולף כאן יכול להציץ פנימה. אני מעבירה את הכרטיס והדלת נפתחת בציפצוף דק. סוגרת אותה אחרי. נשארו לי 5 דקות. מסירה את בגדי בזריזות, מקפלת ומניחה על הכיסא שליד הדלת. נעלי עקב זהובות ממתינות לי. מתאימות בדיוק למידתי. העקב גבוה, מאוד גבוה. ודקיק כמו מקרוני משובח במיוחד. דקיק, ארוך וזהוב. אני מדדה עליהם וכמעט שוכחת לכרוך הצעיף כפי שהורה לי. רק כמעט. הדלת נותרת פתוחה כדי סדק. חריץ האור הבוקע מן החדר בודאי ניכר במסדרון האפלולי.
עונדת את הקולר, מסובבת כך שהרצועה מטלטלת על גבי, כפי שיודעת שירצה שתהיה. דקה. אני יורדת על ברכי על השטיח העבה, הרך. מניחה כפות ידי ומעבירה את משקל גופי אליהן. אני על 4, רצועת הקולר מלטפת את ישבני, המופנה אל הדלת. ממתינה. מתפללת בשקט שלא יופיע בדלת אורח לא קרוא, חדרנית חרוצה, או השד יודע מה. עמוק בפנים אני מודעת לעובדה שאולי דווקא אני מתפללת שכן...

הגעתי למקום, הולכת ברגליים רועדות לקבלה. שואלת אם יש מעטפה עבורי. שואלים על שם מי. גב' אנוז, אני עונה ומסמיקה כמו עגבנייה בשלה בשלהי הקיץ. היא מגישה לי מעטפה צחורה עם הלוגו של המלון ואני סרה הצידה לעיין בה בפרטיות.
בתוך המעטפה 2 פריטים: כרטיס מגנטי ומכתב.

מכתב
חדר 1414. הסירי כל פרטי הלבוש והניחי בכניסה. נעלי את הנעליים, ענדי לצאוורך הקולר ואת הצעיף כרכי סביב ידית הדלת הפנימית והחיצונית כך שלא תוכל להיטרק. המתיני על השטיח, כשישבנך פונה לכיוון הדלת. יש לך 10 דקות מרגע זה.

SMS
מלון ****. מעטפה עבור גב' אנוז. מיידית.

מרחת אותי בשמן עיסוי. כולי חלקלקה, מחליקה. החלקת עלי בכל כובד משקלך, מענג עצמך בגופי החלקלק, העגלגל. שפכת כמות נדיבה מן הבקבוק על חזי, ונעת בין שדי בקצב אחיד בעוד אני אוחזת בהם עבורך, מצמידה אותם לאיברך, עוטפת אותו עמם. אתה נע על חזי ואיברך נותן בי מבט, מאיים להשפריץ על פני את זירמתך החמה. שערי בידייך ואתה הופך אותי כאילו אחזת במושכותיה של סוסה נאמנה. על ארבע אני מתייצבת ואתה מרים את ראשי במשיכה, חודר לתוכי לאלפית השנייה ויוצא. כשאיברך רטוב ועטוף בנוזליי אתה מצמידו לפי הטבעת ומתחיל לחפור את דרכך פנימה. אני מרגישה אותו נלחץ לתוכי, קשה וחזק ועבה וגדול. כל כך גדול. כל כך כואב לי כשאתה בתוכי, כואב ונעים לי וטוב עד בלי די. אט אט איברך מחליק למקומו בלי כל חומר סיכה, בלי שום עטיפה. אני מרגישה את הפעימות שלך בתוכי, מרטיטות אותי. אתה ממשיך וחודר ופוער ישבני, מרחיב את החור, מיטיב אחיזה וחודר באחת עד הסוף. אני זועקת לתוך הכרית שמולי, כואבת ומוטרפת מתשוקתי. אתה דוהר עלי ובתוכי נפער בור אימתני. הקצב מתגבר והולך, העוצמות מתחזקות. אני מרגישה איך אתה שופך זירמתך בתוכי, אני חשה בה נשפכת עוד ועוד עד בלי סוף, עד בלי די. אתה יוצא, נעלם והולך שוב ממני. אני נותרת עירומה, חסרה ומשתוקקת. ממתינה בציפייה להיות ראויה.

אתה ממשיך לנוע בתוכי, הכאב הופך לעונג. אני מסוחררת, עיני פקוחות למול הים. אתה מורה לי לסרוק בעיניי את האנשים שחולפים תחתינו. אני מתרגשת לגלות כי יש בי אכזבה שאיש אינו מרים עיניים מעלה, אל המרפסת שלנו, אל המתרחש בה. אני מרגישה שהעולם כולו סוער בתוכי, ואיש אינו משים פרט לנו. אתה מושך ברצועה לאחור, היא מתהדקת שנית, ואני מרגישה חדירה חדשה לתוכי. אני מרגישה איך הוא רוטט בתוכי, מסתובב ומזמזם. ברגש הסופה הוא אינו נשמע, אך זמזומו מעביר בי גלי חשמל אדירים. אני מלאה, ושני הזרגים בי נעים, בקצב אחיד, מטורף, משכר. ידי נאחזות במעקה המתכת, ואני גונחת לתוך תחתוני, סוערת, בוערת, רועדת, רוטטת. טעונה ומלאה אני גומרת. שופכת נוזלי על ריצפת המרפסת. אתה יוצא מתוכי, ומוציא גם אותו.
את ידי מתיר מכבליהן, אבל רק לדקה, וקושר אותי שוב עם גבי לרצפה, כשידי מתוחות לצדדים כמו צלובה. אתה מורה לי להביט לתוך עיינייך, ומניח כיסא של ברזל מעלי. הכיסא נועל אותי למקומי, ואתה מתיישב בו, רגלייך על פני, אצבעותיהן ממלאות את פי. איברך הזקור ניצב מעלי. אתה מתכופף לגע לאחור ואוסף בידך את נוזלי הניגרים, ואוחז באיברך למולי. פערי את פיך אתה מצווה, ואני פותחת אותו לרווחה, מצפה, מתרגשת, להתמלא בך. אתה לא מעניק לי את הכבוד להכניסו לתוך פי. זה כבוד מיוחד, ואין לי הזכות. רק ישבני ראוי בנתיים לקבל אותך לתוכו. אתה מאוננן מעלי, וכהרף עין נוזל על פני הנוזל הקדוש. אני אוספת לפי את כל מה שאוכל, ואתה שוב מניח רגלייך עלי, מורח את כל שנשאר על פניי.
כך עד שקיעת החמה, עד תתיר את כבלי ונותיר המרפסת ריקה.