ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

זיונים ושאר ירקות

זונה. אבל רק שלך.
לפני 9 שנים. 5 באפריל 2015 בשעה 22:01

אני קוראת אותה ולא מאמינה לה.

ואולי היא בכלל משקרת.

לעצמה.

הכל טוב?

הכל?

ואולי בכלל הכל הוא יח"צ אחד שלם להרמון שלהם.

כך או כך נשמע פלסטי מדיי.

מוגזם.

 

לפני 10 שנים. 26 באפריל 2014 בשעה 11:37

 

למה את אלו שרוצים אותך, אינך רוצה? 

למה אלו שאת רוצה, לא רוצים אותך? 

 

למה מרפי חייב להיות כזה בן זונה/א? 

לפני 11 שנים. 10 בנובמבר 2013 בשעה 21:54

 

 

כמה שווה זונה

שלא מוצצת? 

לפני 11 שנים. 9 בנובמבר 2013 בשעה 15:15

 

 

 

אולי הגיע הזמן

לנער את האבק

 

ואולי לא

לפני 14 שנים. 28 במרץ 2010 בשעה 20:02

שוב שכובה על האדמה. שוב צלילי הצלפות סביבי. הפעם איני מתמזגת עם הסביבה. בראשי מוקרנת אותה התמונה. אותו הלך רחוק עם תרמיל וחולצה כחולה. אותה תעלומה. כל הצלפה מטשטשת זכרון דמותו במעט, כמו מוחקת את זכרוני. בכל הפוגה היא מתחזקת, מתבהרת. אני כואבת ושותקת. אף לא קול חלוש אינו חומק מפי. צלילי ההצלפות מהדהדים באזני בחוזקה. חיתוך האוויר של השוט נדמה כסופה אדירה. התפוצצות מפגשו עם בשרי הרך הוא רעש אדמה של ממש.
הפוגה. דממה. שוב מוסר כיסוי העיניים. שוב מוגשים מים לשפתי. עיניי נפקחות על אף הסנוור, איני יכולה לעמוד בפני סקרנותי. ההלך כבר לא נקודה כחולה במרחק. הנקודה נהייתה לדמות. גבר. חולצה כחולה. מכנסי ג'ינס. כובע לראשו ותרמילו מונח לרגליו. בידיו אחוזה מה שנראה מכאן כמפה, ידיו מצילות על פניו והוא בוחן את סביבתו, כמו מנסה למצוא את דרכו אל היעד. עירומה יושבת על האדמה אני בוהה בדמותו המרוחקת, מרותקת. אני בוהה ואתה בועל אותי בשוטך. ידית האחיזה חודרת אלי ואני נפעמת מהקלות בה היא מחליקה אל תוכי. הידית בתוכי ואתה מוסיף להצליף בי בשוט הארוך על שדיי. מבטי לא מש מדמות ההלך המרוחק. האם הוא צופה בנו ממרחק, נפעם מהמחזה המתגולל למולו? האם הוא מנסה למצוא מסלול בו יוכל לעקוף אותנו? האם בכלל שם לב אלינו?
אתה חש כי תשומת ליבי נתונה אליו, הודף אותי בכתפי אל האדמה, פורם רוכסן מכנסייך ושולף איברך הזקוף למולי. אנו נועצים מבטים זה בזה. כף ידך מונחת על צווארי, ראשי מוטח אל הקרקע ובו בזמן חודר איברך לתוכי. אתה בתוכי. פועם. ידייך חוסמות האויר מלהיכנס אל גופי. במהרה הכל נמחק. ההלך. הנוף. הכאב. החדירה. הלחץ הולך ונבנה. העיניים נפערות, אינן רואות דבר. אני גולשת הלאה משם. נמוגה. נמסה.
נעלמת.
המציאות מוטחת אלי באחת.
אתה קם ממני, מקפל איברך למקומו ורוכס מכנסייך. זרמתך נוטפת ממני אל האדמה. עיני מביטות אל הנקודה האחרונה בה ראיתי את ההלך.
הוא אינו שם.
גם אנחנו כבר לא.

לפני 14 שנים. 25 במרץ 2010 בשעה 17:10

לאט לאט אני מבינה כמה קשה לי לכתוב אמין על חוויות שלא חוויתי על בשרי.

כמה שאני מנסה (תרגעו, זה לא דברים שעלו לפה, מדובר על סקיצות שלא ראו אור) זה נשאר פלקטי, ריק, שטוח, משעמם.

איך אפשר לתאר תחושה של דבר שלא חשת? לדמיין איך תרגישי? אבל אז אני חווה את זה, וזה לא מרגיש בכלל כמו שדמיינתי שארגיש.

אז אני מבינה כמה כשרוני צריך להיות כדי לעשות את זה באמת.

כמה זה רחוק ממני.

ואז אני נהיית עצובה.




(ולא, לא טעיתי בכותרת. ה-א' בכוונה)

לפני 14 שנים. 25 במרץ 2010 בשעה 8:30

צלך מוטל עלי, חוסם את הקרניים הנעימות. אתה סובב סביבי ומטיל צילך על חלקי גופי השונים. צליל רוכסן התיק נשמע. מה נטלת עמך למסענו הזה?
קול הצלפה מפלח את הדממה. אני מזהה את השוט על פי הצליל. עור שחור ורך קלוע לשוט ארוך וגמיש. רך בהצלפה קצרה, קרובה. אכזרי וצורב בהצלפה ארוכה, רחוקה. קולו של השוט המונף מצליף סביבי וכולי נדרכת לקראת מגעו.
כאן את יכולה לזעוק. איש לא ישמע. איש לא יבוא לעזרתך.
ההצלפות כמו פורצות ממך בסערה. מהירות. נתחות בקצב מעורר פליאה. אתה מפליא בי בהצלפותייך, על ירכיי, שוקיי, זרועותיי, שדיי. הצלפות קרובות ורכות. הצלפות רחוקות ועוקצות. גופי מתפתל כנחש במנוסה, כמו חשב לחמוק מנשיכותיו של השוט. מנסה לנבא היכן תוטח המכה הבאה על פי צלילי האוויר המפנה מקומו לשוט הארור. מנסה ולא מצליחה.
ככל שמתרבות המכות אני מפסיקה לנסות. מפסיקה להתחמק - וסופגת. מתרווחת על האבנים העוקצות כמו היו ענן צמר גפן רך ונעים, מברכת את תמיכתן. מתענגת על מגע החול החמים שחודר לגופי כמו נמלים אדומות על פירורי לחם. חודר לכל חריץ, ונדבק. צלילי השוט הולכים ומטשטשים, רק נשיכותיו מורגשות על גופי. את מקומם תופסים צלילי השיחים הצומחים סביבי. משק כנפי החקרים הרוחשים לידי. קריאת ציפורי הטרף הסובבות מעלי, חגות וממתינות לתורן.
השוט חדל מתנועותיו. צלך מוטל על ראשי ואתה מרים אותו ומחלץ את הכיסוי מעליו. האור מסנוור ומעוור אותי ואני מתכווצת, רוצה לחזור לכיסוי, להתמזג חזרה עם האדמה. לשכוח הכל ולהיות חלק מהכל. מים קרירים מרטיבים אותי, את שפתי, פני. פי נפער מאליו ואני לוגמת בתאווה. כשעיני מורגלות אל האור הן נפקחות ואתה מסובב את ראשי, מכוון מבטי. אני נושמת את האויר הנקי, שומעת את הדממה המבורכת של העולם הכמעט בראשיתי שעוטף אותנו. מביטה אל הנוף המטורף סביבנו. אל השמים הכחולים מנוקדי עננים קלים. אל ההרים הרמים המעטרים את האופק. אל הרכסים הקרובים אלינו. אל קצוות הוואדי הסוגרות עלינו. ואז אני מבינה לאן כוון מבטי. תנועה קלה נקלטת בזווית עייני ואני מחדדת מבטי לכיוונה. משהו נע על הרכס. רחוק מאוד, כמעט כמו נקודה זערורית, וכחולה. אך צלליתו לא משאירה מקום לספק - אדם נושא תרמיל וכובע לראשו. אדם. לבדו. צועד.
ליבי מחסיר פעימה. ההלך זר הוא זה, מטייל לבדו? האם נקבעו מראש אדוני והוא למצוא זה את זה בנתיב הערוץ? האם שמע את קול הצלפות השוט ובא לספק סקרנותו?
ההלך ממשיך בדרכו. תחתוני נתחבים לפי והחולצה חוזרת למקומה, מכסה עיניי ומשחירה את הכל.

לפני 14 שנים. 23 במרץ 2010 בשעה 15:01

נוסעים במכונית. נסיעה ארוכה. מדברים הרבה. נוגעים. מדי פעם עוצרים לכמה דקות, מותחים שרירים, מחלצים עצמות. השמש שוטפת את העולם בקרניה, וקר. רוח עזה נושבת, גונבת את החום, נוטלת אותו איתה, הלאה משם.
שלט חום מצביע שמאלה. אחד מני רבים בדרכנו. אתה עוצר, מאותת ופונה. המכונית מקפצת בדרך עפר פתלתלה, עקלקלה. הדרך מתמשכת, מזדחלת, נושקת לוואדי. אתה עוצר את הרכב, יוצא ממנו כשלכתפך תיק הציוד. אני אחרייך ואני יוצאים למסע בוואדי. ניכר כי מים רבים זרמו כאן, סחפו אבנים וצמחים. האדמה עוד לחה, המים מילאוה עד קצה גבול יכולתה. אנו מתרחקים מהדרך, הרכב נותר מאחור, מרוחק. אתה יורד אל תוך הערוץ ואני אחרייך, מודדת את צעדי בזהירות. אבנים מתדרדרות מטה עם כל צעד. עקבותינו מסמנות את המסלול,מותירות פירורי לחם שנאסוף בתום היום. בתוך תוואי הוואדי הדרך קלה יותר. האבנים חלקלקות, השיחים מכופפים. אנו צועדים עם כיוון זרימת המים, מעמיקים ומוסיפים. אתה עוצר בעיקול הערוץ היוצר צורת סהר ומניח את תיקך לרגלייך. אתה ממתין ואני מבינה שעלי להצטרף אליו, לרדת אל האדמה.
בתוך הערוץ הרוח אינה נושבת כמו הבינה כי אין זה מקומה. השמש מלטפת אותנו בזרועותיה השקופות, הארוכות. אתה מורה לי להשיל נעלי מעל רגלי. אני מניחה כפות רגליים יחפות על האדמה, חשה בחול החם זורם אל בין אצבעותיי. בתוך זמן קצר מונחים על נעלי המכנסיים והתחתונים שהיו לגופי. החול תחתי חמים, רך. אבנים משובצות בו, דוקרות, עוקצות ומטרידות. לא מניחות לי להתרווח. בעודי מסירה את החולצה אתה עוצר אותי כך שראשי וזרועותיי כלואים בתוכה, והיא משמשת ככיסוי עיניים וכחבל קשירה גם יחד.
קרני השמש מטיילות על גופי הערום, החשוף. פולשות לאזורים מוצנעים. שוזפות חלקות עור לבנבנות. רגלי נפשקות, נפתחות. הקרניים חודרות לתוכי ואני פרושה אל מול השמש כמו מנחה במזבח עתיק יומין. זרועות השמש חודרות אל תוכי, צורבות ערוותי ומגירות נוזלים מתוכי.

לפני 14 שנים. 18 במרץ 2010 בשעה 8:53

לא יוצאת מהכלוב

כלוב של זהב

כלואה בין מילים
סימנים
הבהובים

אני כאן
ולא

ואתם?


ותודה למנוול 😄

לפני 14 שנים. 15 במרץ 2010 בשעה 13:24

התארגנו לנסיעה. התיישבתי בקצה המיטה בתחתונים וחולצה, חיפשתי משהו מתחת למיטה. פתאום ידך לפתה את ירכי, בחוזקה. האחיזה החזקה הזו שלך מכאיבה יותר מכל שוט בעולם. מלתעות אצבעותייך החסונות לופתות את בשרי בעצמה עזה, מצמיתות אותי למקומי, מחלצות זעקה של הפתעה וכאב מפי. אתה סוטר לי ומורה לי לשתוק. בידך השנייה אתה הודף אותי לאחור. אני נצמדת למזרן, תוחבת ראשי מתחת לשמיכה ונושכת אותה בכדי לעמעם זעקותיי. אתה משחרר אחיזה ומלטף ברכות את המקום הדואב. כמו פרפר ידך מרחפת, ברכות, נוגעת לא נוגעת. הכאב מהדהד ולא נסוג. אתה מושך את תחתוני מעליי ודוחף אצבעות זקורות לתוכי. הכאב החד הרטיבני מעט, אך החדירה מכאיבה, מטלטלת. אני נדרכת, נמתחת, נסערת. אצבע שנייה מצטרפת לראשונה. אני מרגישה אותן חופרות בי, מתנדנדות מצד לצד, חודרות ונסוגות. אני נעלמת כולי ומתכנסת לכדי מקום אחד. אני כולי כוס. אתה ממשיך וחופר, באגודלך מעסה סביב ומרעיד. זרמים מקפיצים את כולי. רגליי רועדות בלי שליטה. אתה מניע אותי כמו בובה על חוט. כל תנועה של אצבעותייך מניעה חלק אחר בגופי. מתוחה ושמוטה. תלויה ומשוחררת. אני מאבדת את היכולת להחזיק את העיניים פקוחות. אתה ממשיך ונע ומעמיק. אני מרגישה את החור מתמלא כשאצבעות נוספות מצטרפות למשחק. כף ידך מתקדמת וחודרת עמוק יותר, ואני מרגישה את הלחץ הולך ומתגבר. אני מרגישה שכולי החור. אני מותחת את שפתי לאחור בעוד אתה מושך אותן בחומר סיכה, מפגיש אגודל וזרת ודוחף. ידך השנייה פוערת רגליי, מיטיבה הפישוק. אתה מרוכז כולך. אני פוקחת עיניים, תוחבת שמיכה מתחת לראשי להרים את המבט. אני רואה אותה, את כף ידך הולכת ונעלמת בתוכי. נעצרת בחתך הרחב ביותר שלה, לא זזה. עוד חומר סיכה והכל מחליק פנימה. ידך צוללת לתוכי, נעלמת. כמה עמוק. כמה חזק. כמה כואב. אני מתפתלת. המחשבה מסחררת אותי. אני רועדת, אתה מרעיד את כולי, מותח גופי כמו קפיץ דרוך, מסובב ומותח עד קצה היכולת. אז הכל משתחרר, מתפרק, נרגע וזורם. אתה מוציא את ידך החוצה, אני דוחפת אותה, כמו יולדת. היא מכוסה במשחה לבנה, קורמים וגידים חשופים. אתה מורח אותי במשחתי ומושך את ראשי מעלה בשערותי. פי הפעור מקבל אותך לתוכו, ואתה נע בפי כמטורף. ידך מטלטלת את ראשי בקצב מטורף. אני מרגישה את זרמתך עולה ואתה יוצא ושולח אותה על פני, על עיניי הפעורות, על שערי הפרוע, על שפתי המתוחות.