דברים שכתבתי

צלצול טלפון העיר אותה ממחשבותיה הרבות.
היא פתאום שמה לב למכשיר טלפון בעל מראה עתיק מונח על השידה לידה, ועל מכתב, לידו.
דנה חיכתה צלצול, שניים, שלום, ואז הרימה בחשש את הטלפון –
"הלו?" אמרה בהיסוס.
"הכלבה התעוררה?" שמעה את הקול המוכר של אדונה.
"כן אדוני" ענתה במהירות.
"בוקר טוב."
"בוקר טוב אדוני" ענתה, מחייכת.
"על השידה מונחות המשימות שלך לזמן הקרוב, אני אשוב ב13:00. ואני מצפה שכל המשימות יושלמו עד חזרתי. אם תשלימי אותי לשביעות רצוני המלאה, את תזכי בכבוד לענג אותי. האם ברור?"
"כ.. כן אדוני" אמרה.
"אתמול קיבלת את זה ללא כל עבודה מצידך. את צריכה להבין שאת צריכה להוכיח את עצמך."
"כן אדוני"
"אני לא צריך לציין מה יקרה אם לא תשלימי את המשימות לשביעות רצוני המלאה. נכון?"
"נכון אדוני"
"ועוד דבר אחד, את צריכה לעשות אך ורק את מה שבדף הכתוב. לא יותר. ולא פחות. כל חריגה תעלה לך ביוקר".
הטלפון התנתק. ואיתו נדם קו הטלפון. פיה יבש. היא לחצה על לחצן הטלפון, אבל לא שמעה כלום. הקו מת. היא לא יכולה לחייג. היא הסתכלה מסביבה, לפתע רעש מכני מילא את הבית והיא ראתה את התריסים החשמליים נסגרים על חלונות חדרה, חושך מילא את החדר.
היא הדליקה אור, וקראה את דף ההוראות, משימה ראשונה, ללבוש את הבגדים המונחים על הכיסא ולהתאפר. היא הסתכלה, ראתה בגדי עוזרת צרפתיה מהמאה ה18, זה בכל מקרה מה שעלה לה בראש כשראתה את הלבוש – שמלת מלמלמה שחורה וקצרה, עם צווארון וכתפיות לבנות, זוג ביריות שחורות, סרט שחור לשיער, וזהו.
דנה חשבה מה עליה לעשות עכשיו – ההגיון הבריא, או כך לפחות חשבה לכנות אותו, החל שוב לפעום בראשה, מה אני עושה פה, מה אני צריך לעשות. מה.. אני לבד בבית. אין קו טלפון. אין מי שישמע אותי, כנראה גם המקום נעול היטב. חשבה לעצמה.
היא קמה ממיטתה, ניגשה לעבר הכיסא, הרימה את הבגד למולה ובחנה אותו במשך כמה רגעים.
היא החלה פושטת את תחתוניה, ממששת את עצמה, את גופה, את הכוס החלק אשר העניק לה אדונה. לאחר רגע קט, החלה לובשת את בגדי העוזרת, רואה מתחתיהם שפתון וכלי איפור. היא ניגשה למלקחת והחלה מתאפרת, משקיעה במריחת השפתון האדום, באודם. לאחר שהייתה מרוצה מהתוצאה ניגשה בחזרה לדף, הרימה אותו ויצאה איתו לסלון, בוחנת את ביתה החדש. פתאום, מבטה לכד את הדלת. זה חסר סיכוי, חשבה, אבל, אפשר לנסות. בחשש, ניגשה לעבר הדלת, הושיטה לאט את ידה לידית, ובאיטיות, כאשר ידיה רועדות, ניסתה לפתוח את הדלת. רעש קטן, של מטבע נופלת נשמע מבחוץ לדירה. וזהו. כלום. הדלת נעולה. כצפוי.
דנה נאנחה אנחה קלה והמשיכה לקרוא את דף ההוראות, נשארו 2 משימות – לנקות את הסלון, ולהכין ארוחת צהריים.
מה הוא חושב לעצמו? מה הוא עושה? מה הוא חושב שאני? שפחה? מה זה צריך להיות?
היא נשמה נשימה עמוקה, ומחוסר יכולת לחשוב על כל אופציית פעולה אחרת היא החלה לנקות את הסלון, מחשבתה נודדת לליל אמש. היא החלה לראות בבירור בראשה את אותו גבר מסתורי, את התחושות אשר גרם לה, גופה החל שוב להתעורר, היא הרגישה את הרטיבות בין רגליה בזמן ניקוי האגרטל, וממחשבה למחשבה, ומרהיט לרהיט, היא החלה משקיעה את כל כולה בנקיון, נזכרת בהבטחתו של אדונה, "הכל צריך להיות מושלם" אמרה לעצמה, מושפלת מתשוקותיה הרדודות, מהרטיבות שלא הפסיקה להצטבר, היא חשבה לגעת בעצמה, להתפרק. אבל החליטה לחכות. רק עוד קצת, חשבה.
היא סיימה להכין את ארוחת הצהריים קרוב לשעה היעודה, היא הסתכלה על הבית בסיפוק, על השולחן הערוך, מחייכת לעצמה, וממשיכה לנקות ולסדר, שהכל יהיה מסודר. שהכל יהיה מושלם.
בשעה היעודה מפתח נכנס לדלת, הגבר המסתורי פתח את הדלת, וסגר אותה מאחוריה.
דנה נעמדה בסלון, מסתכלת אל אדונה, משתדלת להסתיר חיוך של סיפוק, בטוחה שהצליחה במשימתה.
"גשי לפה" פקד אדונה, בקור, בטון מאיים.
דנה ניגשה אל אדונה במהירות, נעמדת כמטר ממולו.
"על הברכיים".
דנה הייתה מרוגשת, ירדה על ברכייה, ראשה מול אגנו של אדונה. היא בהתה בו, הסתכלה בבליטה הברורה, מהופנטת.
סטירה לחי מצלצלת הרעידה את פניה, את גופה. מעבירה בה הלם ובלבול נוראיים.
"אמרתי לא לסטות מההוראות" אמר. משאיר את דנה המומה, גרונה ניחר, והיא החזיקה את הדמעות – "אה.. אה.." ניסתה לומר, להגן על עצמה.
"תסתמי זונה. אני יודע שניסית לפתוח את הדלת. אל תנסי לשקר לי אפילו." אמר.
דנה הרכינה את ראשה, מושפלת, עצובה, יודעת כי הצליחה לקלקל את הכל.
כאב חד עבר בקרקפת ראשה, האדון תפס את שערותיה ומשך אותה לחדר השינה, דנה מצאה עצמה נגררת אחריו, כואבת, הרוסה, שבורה.
הוא זרק אותה על המיטה, עם פניה כלפי המיטה, התיישב עליה בחוזקה, מכאיב לה. תפס את ידה הימנית וקשר אותה למיטה בקשר כואב, מצמית, ללא כל אפשרות תזוזה. וכך גם לשמאלית. וכך גם לשתי רגליה, ביעילות, בהחלטיות, בעוצמה.
הוא קשר שוב את עיניה ופיה, והתיישב לידה, מחזיק שוב את שערה בידו, מרים את ראשה קרוב לאוזנו.
"את כלבה רעה." אמר לה. "את אפילו לא כלבה. את כלום." אמר, והרים את חצאיתה, חושף את ישבנה הבהיר. ידו הימנית עלתה אל על ונחתה בעוצמה על ישבנה, משאירה סימן אדום וברור. דנה נשכה את הסרט בשינייה, מתאפקת שלא לצרוח.
"וכמה שתביני את זה מהר יותר ייטב לך. את לא יוצאת מכאן עד שאני אחליט. וכל מה שיקרה לך תלוי אך ורק בי. כרגע, את בובה עם חורים בשבילי" סטירה נוספת על ישבנה צלצלה בחדר.
"כל יעודך הוא לסיפוקי האישי בלבד ותו לא. אין לך שום ערך מלבד זאת". המילים נכנסו בה כמו חיצים. הדמעות ירדו מעיניה. "אני כלבה רעה" אמרה לעצמה. "מה עוללתי" חשבה בפחד. ולא הצליחה להבין למה ירכייה רטובות, למה הכוס שלה ממשיך להגיר נוזלים, ביתר שאת.
מדוע כל גופה רועד מהתרגשות.