לפני 17 שנים. 17 בנובמבר 2007 בשעה 13:17
את מוצאת את עצמך מסניפה את ריחות הטיפות הראשונות של הסתיו שריחן קוסם לך, והרוחות, שלפעמים נדמה לך שהן עלולות לסחוף את הגוף השברירי שלך אל מקומות רחוקים ששם הרוע מוצא מנוח, חודרות לך אל תוך העצמות.
את מרגישה חייה, את שואפת את האויר הקר אל תוך ראיותיך וממלאת אותן אושר בלתי נדלה.
סתיו שעבר הרוח סחפה אותך כמו עלה נידף שאין לו יציבות, אב או אם, שאין לו מי שיאחוז בו או יאחז בו, אבל הסתיו הנוכחי בא עם בשורות של אהבה, של נתינה, של חסד וחמלה.
אז קר לך כן... אבל לקור לא נלווה עצב עצבני או בדידות כפויה..
את תחת הפוך לבד אבל לא בודדה, אלא שלמה, מסופקת, אישה, כבר לא ילדה מפוחדת, חסרת בטחון שמפחדת שלא לספק את הסחורה, שמזדיינת בשביל להרגיש אהובה, והסרטים של אמש.. שייכים לאמש.
היום יום חדש והשמש אפילו מבצבצת לה בחוצפה הראויה רק לה מבין העננים, בכדי להזכיר לך שאפילו גרמי השמיים עוצמתיים ככל שיהיו, חברים אשר יכולים להיות ייחד בהרמוניה מושלמת, יום יום שעה שעה והטבע בשלו.. כל גרם יודע את מקומו שלו, לא שוכח להתעורר או מאחר לעבודה, תמיד קם בזמן להאיר את העולם באור השמש ולהקנות לו מראה רומנטי לאור הירח, אז לפעמים הוא מורד ומאיים באיזה טורנדו או הוריקן, אבל מי אנחנו שנתלונן.. הרי הכל נשגב מבינתנו..
אז אוליי את קצת דביקה וקצת קיטשית אבל למי אכפת?! ...
אפילו השכן מלא החטטים בפניו שמעידים על בגרות עצובה ועל דחייה בלתי פוסקת כבר לא מעביר בך חלחלה כשהוא יורד במדרגות עם גלגלי השומן שלו והתנשפויותיו המפוקפקות... את כבר לא מתרגשת מאנשים המנסים להפחית מערכך, ברור לך שהם סה"כ מנסים להקטין אותך לגודל שלהם.. את חומלת עליהם.
הכעס שמור למקרים נדירים שאלה שבאמת נכנסו ללבך .. מועלים באמונך, וגם אז כשאת מתכווצת מכאב לב למימדים של בלתי נראת, גם אז, את מוצאת נחמה ביופיו של המחר.
