תמיד אופטימית

אומרים שנשים יכולות לחשוב על כמה דברים בעת ובעונה אחת,

אז איך זה שכשיש לי באט פלאג בתחת,

אני חושבת רק על דבר אחד?

ירד הגבס,

אבל זה לא שמתחרי המרוץ הקרוב רועדים מפחד, כי מסתבר שיש עוד זמן עד שאוכל ללכת נורמלי.  

בינתיים, אני מתרגלת את הרגל כמו שהפיזיותרפיסטית אמרה, הולכת קצת (יותר נכון צולעת), ומבינה את משמעות המילה סבלנות.

וגם מתגעגעת...

יש משפטים שאתה אומר לי, שכשאני מתגעגעת אני נזכרת בהם ומרגישה כאילו אתה לידי, כאילו שומעת אותך אומר אותם,

בחיתוך הדיבור שלך, ויכולה אפילו לראות את המבט שלך בעיניים.

אלה משפטים שגורמים לי להצטמרר מבפנים, ולהרטב מבחוץ כשאתה אומר אותם. כאלה שנחרטים לי עמוק בלב,

וכשאני נזכרת בהם אני מבינה שאתה כל הזמן איתי, גם כשאתה לא ממש לידי.

עוד 4 ימים יורד הגבס!

פעם חשבתי שאני בכלל לא פומבית.

מה לי ולפומביות? מה כיף בזה בכלל?

אז זהו שמאז קצת השתנו דברים, או שבעצם, אם לדייק, מאז הספקתי להכיר את עצמי קצת יותר טוב.

לפני כמה זמן חלמתי חלום ואפילו זכרתי אותו בבוקר כשהתעוררתי.

היינו על במה, אני והמאסטר, ועשינו סשן, פומבי כזה...ושמעתי מסביבי אנשים, הרבה אנשים,

וכשהרמתי את הראש, ראיתי שאני נמצאת באמפי בקיסריה.

וזה עשה לי כזה כיף, שנשאר איתי כל היום, עם חיוך כזה מרוח על הפנים.

ואני רק שואלת, שלמה ארצי זה מוגזם בתור הופעת חימום?

המאסטר אמר שאני צריכה להתאמן להסתובב עם הקביים,

אז אני עכשיו כלבה באימונים...

צריך לציין שזה מחזק יופי את שרירי הזרועות והתחת :)

על חיטוב הרגליים כנראה אצטרך לעבוד אחר כך.

המאסטר שלי צדק !!

ואני טעיתי...

מחר אולי אפרד מכסא הגלגלים, אם הכל יהיה בסדר,

ואקבל גבס חדש, שאין עליו ציורים וחתימות,

ואז אולי גם ללכת עם קביים, אבל בכל זאת ללכת...

ואולי כשנחזור

ארחץ את הכלים

אכין ארוחת ערב

ואפנק את המאסטר.

מגיע לו!!

הבטחתי לעצמי שאני לא אקטר על הגבס.

שאני אקבל בשלווה את חוסר האונים הכפוי,

את זה שאני לא יכולה לשרת כמו שאני אוהבת,

את זה שיש המון דברים שאני פתאום לא יכולה לבד,

את זה שאני מתגעגעת ליום יום שלי,

את זה שאני מתה לצאת החוצה, לשאוף אוויר, לטייל,

את זה שיש משהו כבד על הרגל שמכביד,

שאפילו להתקלח או לחפוף את השיער זו פעולה מסובכת עכשיו,

פשוט בשלווה...

לפעמים אני שוכחת, ואז אני צריכה להזכיר לעצמי שזה מה שהחלטתי,

ושבעצם, זו הדרך הכי נעימה להעביר את הזמן הזה.

אתם שומעים את השלווה, נכון?

:)

וכמובן תודה ענקית למאסטר על הדאגה והטיפול ! 

איזה כיף שיצא לנו חגיגה כפולה משלנו 😄

בט"ו באב שעבר לא היה לי עם מי לחגוג,
גם לא בזה שלפניו למען האמת.
זה כיף כשיש עם מי לחגוג את האהבה,
וזו זכות גדולה להיות איתך ושלך.

אני לפעמים נפעמת מכל הדברים שאני לומדת ממך ודרכך,
ולצידך.


אני אוהבת אותך.
}{

חוסר אונים.
הרעיון של חוסר אונים, בתוך סשן, תמיד העיר בי ריגושים וחירמן אותי. חוסר היכולת לזוז, התלות באחר בשביל כל דבר שהוא, נוגעת במקומות עמוקים של שחרור וויתור על שליטה.

ועכשיו אני בגבס ואסור לי לדרוך. חוסר אונים. אבל מסוג אחר לגמרי.
ואני בוחנת את ההרגשה שלי לאורך היום. מה זה אומר לגבי להיות בחוסר אונים מתמשך? כזה שגם המאסטר לא יכול לשחרר אותי ממנו.
האם אובדן השליטה כאן הוא גם מחרמן במקום מסוים או שזה כמו שמזוכיסטים נוהגים להגיד שהם אוהבים כאב אבל לדפוק את האצבע של הרגל במשהו זה לא מחרמן אותם בכלל אלא סתם כואב.

מה זה עושה לצד השני כשאני חסרת אונים באופן כזה? זה מגרה? מושך? זה מחרמן רק אם אתה זה שאחראי לחוסר האונים?

ואני כבר לא מדברת על מה זה עושה לנפש שלי להיות כל כך תלויה באחר למשך זמן ממושך.

אה, אמרתי שיהיו תשובות?