אתמול חגגתי יום הולדת.
אני חושבת שאין מילה מתאימה יותר מאשר 'חגגתי' כי כל היום מתחילתו ועד סופו היה חגיגה אחת גדולה.
ובערב היינו אמורים ללכת למסעדה. קיבלתי הנחיות מה ללבוש (או מה לא ללבוש...), לארגן כיסוי עיניים, וביביסיטר.
כשנכנסתי לאוטו שמתי את הקולר שלי ואת כיסוי העיניים והתחלנו בנסיעה. לפי הפניות ימינה ושמאלה ניחשתי שאנחנו בדרך לדרום תל אביב, אבל לא הייתי בטוחה לאיזו מסעדה הולכים
וכל השאלות שלי נתקלו בחומה בצורה של שתיקה, מעבר לבירור קצר של מה בא לי לאכול והסבר שהוא זה שיבחר מהתפריט.
המון מחשבות התרוצצו לי בראש. לאן נוסעים, אם יהיו שם עוד חברים או שנהיה רק שנינו, איזה הפתעות מחכות לי אם בכלל. מצד אחד הייתי קצת מתוחה - איך יקבלו במסעדה את העובדה שנכנסת מישהי עם כיסוי עיניים? לא ישאלו שאלות? מה יחשבו הסועדים האחרים? והלבוש שלי - איך יקבלו את הלבוש החושפני שלי במסעדה? איזו מסעדה זו בכלל שאפשר ככה ללכת אליה? מצד שני, נורא התרגשתי. זו נראתה לי חוויה כל כך מיוחדת, ללכת ככה למסעדה עם המאסטר, להיות איתו ולהתמסר לבחירה שלו באוכל, לאכילה בעיניים מכוסות (אומרים שחוש הטעם מתחדד, והייתי סקרנית אם זה נכון), לכל החוויה כולה.
מדי פעם המאסטר צבט לי בפטמה, או סטר לי על הירך, ובלי היכולת לראות מראש זה הוסיף עוד מימד של ריגוש מעבר לחיבה הרגילה שלי לדברים מהסוג הזה.
ואז הוא החנה את האוטו.
כל היום חיכיתי למסעדה, הייתי מורעבת, ושמחתי להתיישב בכיסא. הרגשתי את המפה שעל השולחן נוגעת לי ברגל, ועם היד הרגשתי את הצלחת והסכו"ם שהיו לפני. כשהוא אמר לי להוריד את המעיל הרגשתי נבוכה. מה, עכשיו כל הסועדים יראו איך אני לבושה? אבל הורדתי, ברור שהורדתי.
לא. לא באמת היינו במסעדה. המאסטר שלי ארגן לי חגיגה מדהימה, בהפתעה, תוך השקעת מחשבה גדולה מה ישמח ומי ישמחו אותי ביום ההולדת שלי.
אז קודם כל תודה ענקית למאסטר שלי, שחשבת עלי ככה, שהשקעת, שהיה לך אכפת לשמח אותי כל כך. אני אוהבת אותך המון המון, וזו זכות גדולה להיות שלך ואיתך.
תודה גם לכל מי שהיה שם, היה לי כיף גדול עם כל אחד ואחת מכם.
ולכל קוראי הבלוג אני שולחת מכאן הזמנה - בואו לבורדרליין בשישי. החגיגות ממשיכות... :)
