יושבת על שמיכה, לבושה שמלה קצרה וזהו. קר.
הלחי שלי עוד בוערת מהסטירה של המאסטר, ועכשיו הוא אומר לי לזחול אליהם ולהתחנן שהם יכאיבו לי, ואני מרגישה את הלחיים שלי בוערות עוד יותר.
קשה לי להתחנן. אני מנסה להגיד משהו, אבל מרגישה שכל מה שאגיד לא יהיה נכון. לעזאזל עם השיפוטיות הפנימית הזו. מנסה לשים אותה בצד ולא מצליחה, ושותקת, משפילה מבט.
קר.
הם מחכים, ומביעים קוצר רוח, ואני מנסה, ומבקשת, אבל זה לא מספיק טוב. אני יודעת את זה עוד לפני שהם אומרים, שומעת את הטון המכני שיצא ממני, שלא משקף בכלל את הסערה שבפנים.
אני רוצה להסתכל עליהם, אבל לא יכולה. מתביישת בחוסר היכולת שלי להתחנן כמו שהם רוצים. מאוכזבת מעצמי.
הם שותים קפה. קפה שאני הכנתי. הם מספרים לי שהוא טעים, וחם, ושאם אבקש מספיק יפה אז אולי גם ירשו לי לשתות מהקפה שהכנתי לעצמי, מהכוס שעומדת עכשיו על השולחן ומתקררת בלי שאשתה ממנה לגימה. ועכשיו אני גם ערומה.
קוביית קרח נדחפת לי לפה, והם מסבירים לי שלפעמים הקור עוזר לחשוב וכשארצה לדבר שאוציא את הקרח אבל שאזהר לא להוציא אותו סתם. ואז עוד קוביה נדחפת פנימה. קר. קפוא לי בפה.
קוביה אחת נוגעת לי בשן רגישה וכאב חד חודר לי לפה. חלל הפה קפוא, הלשון קפואה, ואני תוהה אם בכלל אצליח לדבר אחרי שאוציא את הקרח. בינתיים הקוביות נמסות קצת ואני בולעת נוזל קר ומרגישה אותו יורד בגרון. קר.
אני כל כך רוצה לבקש, כל כך רוצה ולא מצליחה, וזה מתסכל. מנסה שוב והם אומרים שזה לא מספיק טוב, ואני כבר מרגישה את הדמעות בעיניים. הקור פחות מפריע לי מהתסכול.
אני כל כך רוצה, חיכיתי לזה כל סוף השבוע, ועכשיו כשזה ממש כבר כאן, אני לא מצליחה לעבור את המשוכה הזאת.
נושמת עמוק. הם שואלים אם אני רוצה לנסות שוב ואני מהנהנת, מוציאה את קוביות הקרח ומתחננת שיכאיבו לי, שיעשו בי את מה שהם רוצים, הם והמאסטר שלי.
הפעם אני מקבלת אישור והמאסטר שלי אוסף אותי אליו לחיבוק גדול ואנחנו הולכים ביחד לחדר החם...
המשך יבוא...
ונקודת המבט שלה כאן http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=365348&blog_id=2215
