פותח את המגרה

במדבר כל יום דומה לקודמו
וכל יום שונה כל כך מזה שיבוא אחרי

הנווד עזב את לוחמיו בעיירת ספר המדבר הבטיח שיחזור וצלל לעמקי המדבר
למקום בו אבירים עטויי שריון ישקעו בחולות
ונווד קליל ששט על הדיונות הרחבות, מוצא נתיבים מוצלים, ומעיינות להרוות מהן את צמאונו

מעיירת ספר המדבר לקח איתו אישה, שבחרה לנדוד איתו
כי גופו כמה כל כך למגע נשי, לתשוקה לעוצמה

הם נדדו יחד בעמקי המדבר ובכל עצירה עשו דברים שלפני כמה שנים לא יכל לדמיין שיעשה עם אישה.

אבל אחרי שבועות רבים, בהם ניסה והתנסה פנה לפנות אליה באחד הערבים, ואפילו שידע לא יכל לזכור או פשוט לא זכר את שמה....
כל מה שעשו יחד
ועורר כל חלק בגופו אך לא נגע מספיק בנימי נפשו....

הוא רכב איתה חזרה לכפר שבספר
הניח אותה ברכות חזרה בביתה

ואמר לה דבר פשוט
זאת לא את,
זה אני שלא נכון לי....

ויצא שוב לנדודיו
השקט במדבר היה עבורו הדבר הטוב ביותר

ובנווה מדבר אחד
מרוחק
במדבר שמעבר למדבר פגש נערה
יפה, חיכנית, שנפרדה לא מכבר מבן זוגה, וחיוכה האיר את כל נווה המדבר.
הוא שהה באוהלי אביה שבועות רבים
והם שניהם שוחחו על הכמיהה שלהם למרחקים ולמרחבים
לצעוד יום אחר יום, להזיע להרגיש כל חלק בגוף, להרוויח את הפטיר שנאפה על גחלי המדורה ונטבל במעט שמן זית ועלי מדבר, לזכות במנוחה מול רוחות הערב הנעימות ללגום בהנאה את לגימת המים הצוננים מנוד העור שנשאו אתם.

ואז החליטו שיצאו יחדיו לחקור את המרחקים - נדדו מהר להר
ממעין למעין
היה להם טוב יחד
לא היתה בינהם תאווה של גבר ואשה
היה שקט של מדבר וטבע, חיוכים של טיולים יחד, למידה אחד מהשניה
והוא גילה את מה שידע
עד כמה טוב לו פשוט להנות מטבע, ואשה נערה חיכנית ונעימה ולילה של כוכבים, ומי מעיין צונניםפעם שאלה אותו לפשר היונה שהוא נושא עימו
שומר עליה מכל משמר
מניח אותה בלילה בינו לבינה על הסדין הדק שפרוש על החול
מעין חוצץ שמאפשר קרבה ושומר עליהם ממגע של גבר באישה
מתשוקה של נערה בגבר
והוא ענה לה סתומות
שהיונה היא קצה קצהו של חוט ארוך ארוך, דק דק, אבל חזק כקור עכביש וקצהו השני טוב כל כך...

אבל עם כל הטוב הזה, איתה, במדבר הרחב
בערב אחד שהגיעו את החיבור של המדבר הפראי לים הגדול
והוא נרדם על החול
מקשיב לגלים מביט בכוכבים

נזכר בחורף שעבר במשאלה שנהג לשאול כל פעם שכוכב נפל בלילות החשוכים
נזכר ביוהאנה הנסיכה שהיתה פעם מבית עיטאב
ועכשיו היא בכפר הסמוך למצודה
בעלה נודד עם חיילי המלך
אדווארד, מפעם לפעם, משכיח ממנה דברים שרוצה לשכוח ומגלה לה דברים אחרים שלא הכירה וידעה

והיא לא יודעת כלל עד כמה היא במחשבותיו של הנווד שפגשה פעמיים בחייה והוא נודד שם
במדבר
מחפש תשובות לשאלות שאולי אין להן

יוהאנה (או גיין או ליז) שנשארה שם לבדה במבצר חפשה לה דרך להציל את בעלה – ומצאה את הכנסייה העשירה בירושלים
אשר הסכימה לרכוש את החווה בפרוטות – אבל כאלו שיספיקו לפדות את בעלה מהסורים....‎

אספה את הפרוטות, רכבה על סוסה צפונה, מלווה באדווארד לפדות את בעלה

בליבו של אדווארד כבר מזמן גמלה לה החלטה שהיא אשתו של האביר, שלא כל כך היה ברור לו מה היא בעבור הנווד - תהיה בשבילו ועבורו))

ןאחרי שפדו את בעלה חזרו להם לחיות בכפר – לא הרחק מהגבעה עם המבצר

היא, ובעלה ואדוארד לצידם, מביט מהצד, זוכר את היום ההוא סביב השולחן שהנווד משחק בנסיכה והוא ושאר האבירים עומדים סביב חסרי אונים.....

 

יוהאן חזר לביתו, אך לא חזר ללחום עוד, מצטרף היה לכוחות הלוחמים ועוזר ככל יכולתו

 

יוהאנה נשארה בכפר, ואדוארד האביר נשאר כשומר ראשה בבקתה הסמוכה

הם היו בנפרד, אבל מעת לעת, שבוע, עשרה ימים או יותר, יוהאנה היתה פוקדת את בקתתו של אדווארד, הם לא אמרו דבר, היא הייתה כורעת למרגלותיו, מרכינה את ראשה, והוא היה עושה בה כרצונו

שניהם לא ידעו להסביר מה קורה ביניהם

הוא היה נכון לה

והיא הייתה טובה לו

וזה פשוט קרה שבוע אחר שבוע אחר שבוע

אבל בחזרה בבקתה הצנועה שלה, בשקט הארוך שהיה לה כאשר היתה שם לבדה, מחשבותיה היו נודדות לעיתים לאותם שני מפגשים בודדים, ההוא בעיר הנמל, וההוא בו הנווד חבק אותה, הביט עמוק בעייני האיילה שלה, נשק את שפתיה הרכות, לטף את גופה שאהב כל כך, אבל נמנע מלממש תשוקתו של גבר כלפיה.

זוכרת את עוצמת התשוקה שהיתה בה, את הצמדותה אליו את מה ששניהם הרגישו – ואותו עוצר בעצמו, כי הם לא בטוחים שזה מה שנכון להם.

 

והנווד,

הוא הרחיק מהרי ירושלים שאהב כל כך, מהנופים שהסבו לו עונג קצר התרגשות אין סופית וחוסר כה גדול.

נדד חזרה את המדבר הרחב, שרק שם יכל להכיל את עוצמת רגשותיו מול האין סוף של החול והשמיים

הוא הסתובב שם יחד עם חבריו שוכני המדבר, ופעמים רבות לבדו, לעיתים עם נערה שאהבה לשוטט איתו שם במדבר – אבל את שפתיה לא נשק ואת גופה לא הרגיש – כל אחד מהם נשא את הלבד שלו ביחד.

שוכב היה שעות ארוכות ער ומביט בכוכבים, שיח זקן סיפר לו פעם שלכוכב נופל שמפלח את השמים סגולה של קיום משאלות, והנווד היה מביט בשמים, מחכה לכוכב נופל שחוצה את האופק ומבקש את משאלתו

בליל קיץ אחד, ובליל חורף מסוים, שבו פתאום מאות כוכבים נופלים היו חוצים את השמיים היה נשאר ער כל הלילה כולו

כוכב אחרי כוכב חוזר שוב ושוב על משאלתו - אותה המשאלה ללא לאות וללא חרטה

משאלה שמאות כוכבים נופלים נושאים אותה אל מעבר לאופק – סופה להתקיים ביום מן הימים – כך האמין בכל ליבו.

ואחרי החושך הכבד של לפני השחר, בעלות השמש החמה על המדבר – היה מתעטף בגלימתו עוטה את ראשו בכפיה נעימה ודקה, ומתהלך לו בחול – לומד את דרכי המדבר ומתכונן ליום בו יצטרך להוביל שם את אבירי המלך, ואולי ליום בו תופיע פתאום הנסיכה מארצות הצפון הרחוקות – שרגילה למרחבי שלג אינסופיים אבל תבחר להחליף אותם במדבר אינסופי לא פחות – מדבר מייגע שאחרי ימי הליכה רבים בו מגיעים לנווה מדבר שבצניעותו בלב השממה הוא מדהים כל כך.

וכל הזמן, על סוסתו , בכלוב רשת קטן ומרופד היטב, שמר כל העת על אותה יונה שנערו אסף בעת המנוסה, שומר עליה, מאכיל ומשקה בחום המדבר, יודע שיש לו אפשרות אחת בלבד לשלוח מסר הרחק הרחק, והמסר צריך להיות הכי מדויק שיש, ורק כאשר ירגיש שהוא ממש ממש חייב לשלוח אותו

ולקוות שהיונה תמצא את דרכה

ושהאדם הנכון יסיר את הטוטף מרגלה...

כל כך הרבה שלא תלוי כלל בו, ועדין סמך על רוחות השמים וחוכמת היונה...

הם נכנסו לאולם הראשי

והיא הונחה על השולחן הענק שבמרכזו

והוא החל לגעת בה

אצבעותיו לוחצות‎

הנסיכה נושכת את שפתיה מנסה לא לפלוט אנקה של כאב‎

מנסה להבין את שעובר עליה....‎

כאב בפטמה, רעידות בבטן‎

ורטיבות שמתחילה שם למטה והיא ממש מרגישה אותה‎

האבירים חמושים מכף רגל עד ראש‎

והנווד עטוי גלימה קלה - אינו חמוש ואולי משהו מוסתר על גופו ...‎

והוא מסיט את ידו‎

וכל האבירים סביב כורעים על ברכם השמאלית‎

ומשפילים מבט‎

אחד מהם קם לבקשתו ומוזג מנוד העור שעליו לכוס כסף גדולה יין שנבצר מגפני החווה‎

הוא מושיט את הכוס לנווד וחוזר לכרוע ברך‎

והנווד מוזג את היין לאט לאט‎

מעט בפיה‎

ואז טיפה גדולה יותר על טבורה‎

והיין האדום כדם זורם במורד בטנה הבהירה אל עבר החיבור שבין רגליה‎

והנווד רוכן‎

טועם את היין מפיה‎

ואז נפנה לטעום אותו בשביל שיצר על בטנה החלקה‎

עד לנקודה בו היין נקווה‎

ושהוא טועם את היין משם היא כבר לא יכולה להחניק את הקולות היוצאים מפיה ....‎

רגליה נמתחות - היא רוצה להצמיד אותן זה לזו ולא יכולה‎

ידיה מושכות בחבלי המתנן שקושרות אותן היא חייבת לשלוח את ידה למטה - ולא יכולה‎

והנווד טועם מהיין עוד ועוד ומרטיט אותה ....‎

ואז הוא נסוג במעט לאחור‎

מרמז לשני אבירים שיתקבו‎

יתקרבו‎

יפשטו מעליהם את השריון וכל שעליהם‎

יכרעו ברך קרוב קרוב אליה‎

ויריחו את ניחוחות הגוף שלה‎

וידיו של הנווד ממשיכות לשוטט להן‎

ללטף‎

לאחוז בחוזקה‎

לצבוט ולשחרר‎

לבדוק את שינויי גוון עורה מול עוצמת כפות הידים‎

ואז הוא אומר לכל האבירים לפנות אחור‎

להפנות את גבם אל הנסיכה‎

את מה שיתרחש מעכשיו הם לא יראו אלא רק ישמעו‎

וירגישו את המתח העצום באויר אולם הטירה ...

 

 הוא המשיך לגעת בה ולענג
ואז אדווארד האמיץ באבירים אמר פתאום

נווד מדבר אנחנו כבר נלחמים ובורחים 5 חודשים
איש מאיתנו לא ראה אישה
איש מאיתנו לא חווה פורקן
ועכשיו אתה משחק כך בנסיכה מולינו...
גם הנזירים בטירה מההרים לא היו עומדים בכך...

הנוןד חיכה לזה
הוא חייך ואמר
צודק אדווארד
התחלקו לכם לזוגות זוגות
צאו לשדות התבואה סביב
הלחמו על זכותכם
מי שיחזור כאשר השמש תגע בראש עץ הברוש הגבוה שם במערב והוא עומד על שתי רגליו - יזכה
זוג שיחזור ישאר בחוץ
ומי שלא יחזור הרי שאינו ראוי להיות בין אנשי...

צאו.....

 

והנווד רק לא ידע שגם אדווארד פגש בה שם בעיר הנמל הרחוקה, ועשה בה דברים שאיש לא ידע....

האבירים נפוצו בשדות
זוגות זוגות
רעש החרבות נשמע מכל עבר
זעקות כאב
ושקט

והוא יושב לצידה
אצבעותיו מלטפות בסבלנות
גופה רועד ורוטט
והחבלים עוצרים מבעדה....

מבעד לחרך בקיר הוא ראה את השמש נוגעת בראש הברוש

ולאט לאט צעדו פנימה 8 מתוך 16 לוחמיו
חלקם מדממים חלקם שלמים
מבחוץ לא נשמע קול

הם נעמדו במעגל סביב

והנווד נגש לנסיכה
הסיר את רצועות הבד שכיסו את שדיה הצחורים וקשר בהן את עיניה
ואז רכן לנשק את שפתיה
ואמר לאביריו

אתם לוחמי לקרב הבא
זכיתם למה שאסרתי עליכם בחודשים האחרונים
התפשטו כולכם...

אתם יכולים לצפות בנסיכה היפה

אתם יכולים לגעת בעצמכם
לענג את עצמכם

אבל איש מכם לא יתיז את זרעו
אני צריך אתכם דרוכים וטעונים לקרב הבא
מי שלא יעמוד בכך ימצא עצמו עם שמונת האחרים

האבירים התפשטו

ושעה ארוכה צפו בנווד
מפשיט את הנסיכה לחלוטין
חוץ מהכיסוי על עיניה
נוגע בכל חלקי גופה
מענג אותה בליטוף ובצביטה
בידיו ובלשונו
בנוצה דקיקה אך אינו נצמד אליה ולו לרגע קט

והם נוגעים בעצמם
מתפתלים אבל מתאפקים

והנסיכה
גונחת ונאנקת
מלאת בושה משמונת הגברים שצופים בה
מלאת תשוקה ממגעו של הנווד
מתפרקת בזעקות חרישיות ומתמלאה תשוקה שוב ושוב

כאשר השמש נגעה בקו האופק עצר הנווד
לבשו את השריון אמר
הקיפו את החווה
בלילה הברברים יגיעו....

ושהם יצאו החוצה

בעדינות שחרר את החבלים
הסיר את כיסוי העיניים מהנסיכה
עטף אותה היטב בגלימתו

ונשא אותה במדרגות התלולות אל גג המבצר
הוא פרס את השמיכה שהיתה מגולגלת דרך קבע מאחרי אוכפו
גרר סלע ענק כמשענת לגבו
נשען על הסלע עטף את הנסיכה בגלימתו וזרועותיו
ונשק נשיקה ארוכה לפיה המשתוקק

הניחי את ראשך הצמדי אלי חזק

לכי לישון ילדה לחש לה...‎

הנסיכה
מותשת מהסערה
מבולבלת לגמרי מהתחושות הסותרות שעברו בראשה
הצמידה אליו את גופה
עצמה את עיניה
ונרדמה מיד
מרגישה בטוחה בזרועותיו כפי שלא הרגישה מעולם

והוא, כל הלילה עין אחת פתוחה, ישן וקשוב לקורא סביב...
וכשהקסיופיאה הגיע למחצית השמיים, סגר את עינו העירנית ופקח את השנייה...
.וכך חיבק אותה כל הלילה ממתין לברברים שיגיעו
סומך על אביריו הדרוכים סביב
אבל יודע שעל הנסיכה רק הוא ישמור מכל משמר....

כי היא יקרה לו כל כך
ואחרי שאבד אותה כבר פעמיים בחייו
הוא לא יאבד אותה שוב

כך חשב....

 

 

כאשר התעוררה הביט בה

ולחש לה בשפה שלמד מחבריו הטובים שוכני המדבריות של הדרום הרחוק והחם

"עינאכ חילווה יא עיין, עינאכ עיון רז'לה"

והצמיד אותה אליו‎

 

ואז זעקה נשמעה מראש הגבעה – נווד – זקוקים לנו בדרכי המדבר

והוא נישק בפעם האחרונה את שפתיה הרכות, זינק על סוסתו הכהה כלילה, קרא לאביריו לרדוף אחריו

ואת אדווארד, האמיץ והאכזר באבירים – השאיר אחריו – לשמור על הנסיכה....

הוא והאחרים התחילו לרכב במעלה הואדיות לעיר הקדושה כל כך והארורה עד אין קץ

ולנער שאיתו אמר – קח אתך יונה מיונות החווה – ושמור עליה מכל משמר!

 

פעם מזמן מזמן

שבגבעות שפלת יהודה ובשאר הארץ הסתובבו אנגלים ופרנקים משועממים שנמאסו עליהם המלחמות בטירות ארופה וחיפשו לעצמם מלחמות אחרות
בחווה יפה, בין שני נחלים התגוררו האביר יוהאנס גוטמן האנגלי ואשתו שאותה הביא עימו ממסעותיו לארצות הויקינגיים הצפוניות (שהיא הגיבורה האמיתית – אבל את שמה לא זוכרים) בטח היתה גיין או ליז או יוהאנה ....
הם הגיעו בעקבות האבירים והחווה שלהם בהרים ספקה מוצרים ומקום להניח את הראש לאבירים נודדים או תוקפים או בורחים...
ביום עבדו בחווה
בערב אכלו ארוחות מפוארות – עם הרבה יין מהגפנים שגידלו סביב
ולאחר הארוחות יש סיפורים שלא נספר על מה שהיה מתרחש בחדרי החווה המרוחקים ובאולם הגדול שבמרכזה...
ואז פרצה לה המלחמה מול סאלח-א-דין הכורדי.....
כולם נקראו לדגל, כולל יוהנס שכבר הניח את חרבו בעליית הגג מזמן מזמן....
אבל – ליוהאנס היתה את הסוסה הכי הכי מהירה בממלכה
יש אומרים שזה היה ליד צפת, ויש שאומרים שזה היה הקרב על הקרניים ההן שצופות לאגם הגדול
המלך בולדווין, ואולי היה זה אחד מאביריו הראשים, שהוביל את הקרב ניגף מול סאלח א דין, ועמד לפול בשבייו, ואז יוהאנס הקריב את עצמו נתן לו את סוסתו המהירה (ביותר בממלכה) ואמר לו – אם יש דרך להנצל זה לעוף איתה דרך השבילים, מעל הנחלים, לחצות את העמק הגדול ולעלות להר – ולרכב לאורכו מצפון לדרום – חזרה לירושליים
והמלך לא הפנה מבט נוסף, לא אמר תודה, לקח את סוסתו האהובה של יוהאנס וטס איתה דרומה דרומה .....
ויוהנס – הוא נלקח בשבי והובל צפונה לעמקי סורי למרתפים של טירה עתיקה שם נשות האמירויות הסוריות שמרו ושחקו בפרנקים הגדולים והבהירים שבעליהם לכדו
משחקים שרק נשים שבעליהן יוצאים לקרבות רחוקים, יודעות להמציא עם גברים שבויים שנשותיהן נשארו בחוות מרוחקות – בהרי ירושלים, או מעבר לים הגדול
 
ויוהאנה (או גיין או ליז) נשארה לבדה בחווה בהרים, מתגעגעת לבעלה, חוששת מאבירים עוברי אורח שעצרו בחווה שנוהלה על ידי אישה מדהימה ובודדה
ואז גם דאגה עם אריסיה לחפור מנהרה קטנה וצרה ומסתורית מחדרה ועד למעיין שבואדי למטה
מנהרה צרה וקטנה שרד הנערים שחפרו אותה ויוהאנה (או גיין או ליז) יכלו לעבור בה – וכל אביר שרירי וגדול שהיה מנסה – היה נתקע ונלכד בה....

 

היא השקיפה מחלון חדרה על הכרמים. כמה יפה ושלב כאן היא חשבה לעצמה. וכמה עצוב ובודד כאן היא נאנחה בדממה. היא כל כך רחוקה מהבית, רחוקה מילדותה. נעולה בטירה בארץ לא שלה. היא באה לכאן אחרי האיש שלה, משולהבים מהבטחות על מקומות קדושים, ומחילה. יוצאים להילחם בשם האלוהים בברברים, בכופרים. ועכשיו היא כאן, לבדה בטירה בודדה על ההר בגבול השפלה. חם פה תמיד, והימים נעימים. היא אפילו זכתה לבקר בקבר האדון, להתפלל בכנסיה שבא נולד. אבל עכשיו הכל רעוע. ממלכה שלמה על סף קריסה. בברברים מקיפים אותם וכל האבירים האמיצים יצאו למלחמה. והיא כאן, בטירה על ההר. יושבת בחדרה משקיפה אל הכרמים, אל עצי הזית הירוקים. מתלבטת בינה לבין עצמה. מה היא יותר, ארץ זבת חלב או ארץ אוכלת יושביה? ומה יהיה עליה? על הנסיכה הזרה שנדדה למזרח אחרי האיש שלה ועכשיו היא כאן לבדה? חשופה, בודדה. צמאה למשמעות ומגע. חולפים הימים והיא עוד כאן. כולם עזבו מלבדה ,והיא מטפלת בבית ובחיות החווה. משמרת שגרה. מחכה למה שברור שיגיע. מחכה לפלישה. לפני כמה שבועות, כשברור כבר היה שאבדה התקווה, היא התחילה לחפור בידה מנהרה. חיבור בין הטירה למעיין, משהו שישמש בתקווה כנתיב בריחה.

הם הגיעו לטירה לפנות בוקר. התחנה הראשונה בדרך להרים, בדרך להשיג מחדש את השליטה על העיר הקדושה. הם היו קבוצה מובחרת אבל קטנה, חוד החנית של חנית אדירה. ובראשם עמוד הוא, נווד המדבר. כמה סיפורים היו עליו, גם הוא לא היה מהאי הגדול אלא מארץ השפלה המישורית בין ממלכת הפרנקים לממלכת הויקינגים, ואת תוארו כנווד המדבר הרוויח משנים של נדודים עם עמי המדבריות הדרומים בכל רחבי ערב, לומד את דרכיהם ושפתם.

הם התקרבו לטירה מצפים למלחמה. מחכים לאבירים הזרים, עם השריונות הגדולים. אבל איש לא יצא. הטירה נראתה כנטושה. אבל כשנכנסו היה ברור שהאח בערה עד לא מזמן, שיש מי שגר שם, אבל הם לא מצאו נפש חיה. הוא הסתובב בחדרים וחיפש תשובה. מי היה יכול להיות שם ואיך ברח. האם כבר הספיק ללכת להזעיק עזרה? להזהיר את הטירות האחרות? כשנכנס לחדר השינה הראשי הריח ריח נעים, מוכר. ריח בושם שהחזיר אותו למקומות רחוקים. היה זה לפני כמה שנים בביקור במספנה. הוא בדיוק ראה אותה יורדת לחוף מספינה פרנקית גדולה. הוא לא נהג להסתובב שם ליד הים, הוא היה איש של מדבר. אבל יד המקרה הובילה אותו באותו יום לשם. ושם הוא ראה אותה, כל מבטה מלא סקרנות ושאלה. כאילו רוצה לבלוע את כל החדש הזה, את כל מה שאפשר מארץ זרה. בעלה ליווה אותה לאט כשירדה מהספינה אך אז נעלם, הלך לסדר את ענייניו עם חייליו. והיא עמדה שם, נטושה בנמל בארץ מוזרה. הוא פנה אליה, ובסימני ידיים ומבטים הציעה לה לבוא להתלוות אליו למסבאה לשתות קצת, להרגיע אותה. היא הלכה אחריו מחייכת במבוכה. קצת בחשש אבל גם בהקלה. והם ישבו שם דיברו כמעט שעה. הוא בשפה שלו והיא בשלה. הוא רצה אותה כל כך, את הנסיכה הקסומה והזרה. להכיר עוד אותה. לשמוע עוד עליה ועל סיפוריה. בעלה נכנס לחפש אותה כעבור שעה, והיא מבוהלת חזרה לעמוד לצידו, צייתנית וטובה. הוא לא זכר הרבה יותר מאותה פגישה, כמעט שכח ממנה.

עד עכשיו עד שהריח שוב את ריחה. היא כאן. זה היה לו ברור מיד. זה ביתה. אני חייב להשיג אותה! הוא שלח את חייליו לחפש באזור הטירה. היא לא יכולה להיות רחוקה. לפנות בוקר מיואש שהיא לא נמצאה, הוא החליט לרדת למעיין לרחוץ עצמו בתקווה שהמים יתנו לו הארה. ליד המעיין הוא ראה צבי קטן שמתגנב בשקט לשתות מים. הוא נהנה מהמחזה, מהשקט הזה. עומד בשקט בלי תזוזה כדי לא להבריח את החיה היפה. ואז הוא ראה אותה. ראש בלונדיני הציץ פתאום מתוך הסלע, מתוך מה שנראה כמו מנהרה. היא הביטה לצדדים לבדוק שלא נחשפה, ואז ירדה בשקט לכיוון הבריכה. והוא עומד שם מוסתר מאחורי הסבך ובוהה בה. רואה איך היא לאט מורידה את שמלתה כדי להספיק לנקות עצמה לפני הזריחה. ברגע שהכניסה את ראשה וצללה למי הבריכה אז הוא יצא ממחבואו והתקרב אליה. כך כשהוציאה את ראשה ממי המעיין, הוא עמד בדיוק לפניה,והיא קפצה בבהלה. הוא חייך אליה בחיוך שהסתיר בתוכו, תאווה כמיהה אבל גם חיבה. והיא עומדת שם מנסה להסתיר את עצמה. כולה אדומה. הוא הושיט לה את ידו, מבקש לעזור לה לצאת מהבריכה. והיא מהססת אבל גם מבינה שאין לה ברירה. הוא פשט את גלימתו ושם סביב כתפיה ותפס את ידה בחוזקה. מלווה אותה חזרה אל ביתה, אל תוך הטירה. הפעם היא לא בורחת הוא אמר לעצמו. הפעם היא כאן נישארת איתו....

 

אוהב מדבר, ושלג

אוהב והתנסתי בדוגינג מספר פעמים

הייתי בקשר עם משהי כאן 6 שנים

רץ בלי הפסקה

אוכל אוכל של ילדים

אוהב לעשות שטויות

מעדיף גשם על קיץ

קרח לגמרי

העבודה שלי זה התחביב שלי

אוהב לשחק אמת או חובה

כל זה עד ש......

אבל רגע לפני....

הינו נפגשים פעמיים בשבוע, בימים של שעורי התנך, קצת אחרי הלימודים, אצלה במיטה.

הרגשנו והתרגשנו יחד
הייתי בן כמעט מחצית מגילה אבל לא הרגשנו את זה.

למדתי היכן לגעת בעדינות והיכן בחוזקה, היכן להעביר את לשוני כדי לגרום לה צמרמורת בצואר ובאוזן, והיכן להעביר אותה כדי לגרום לה אנקות של עונג....
למדתי מתי להשתמש בשפתי ומתי בשיניים ומתי פשוט הלשון עושה את העבודה.
הזיפים התחילו לצמוח וגילינו יחד את ההבדל בין בוקר מגולח וחלק לבוקר עם זיפים....

למדנו יחד את הקצבים
מתי לאט לאט לאט סמ אחרי סמ
ומתי נכון בעוצמה ובבת אחת....
מה ההבדל בגרגורים שלה בין ליקוק הפטמה, העטרה שסביבה ובסיס השדים המלאים שלה....

כל זה עד ש.....

 

עד שאחר צהרים אחד, שאני עמוק ברטיבות החמימה שלה, הדלת נפתחה בבת אחת...
זינקתי, נצמדתי לארון שלצד המיטה, להפתעתי הוא, המשיך להיות זקור לחלוטין, מבריק ורטוב כל כך
לא טרחתי להסתיר אותו
קפצתי את אגרופי

גבר גבוה עם זקן וכתפיים רחבות עמד בפתח, הוא נראה לי מבוגר כל כך, אבל בטח היה גדול מנירה בשנתיים שלוש לא יותר.

נירה נשארה רגועה, אפילו חייכנית, התרוממה לישיבה, חשופה לגמרי, מפוסקת, מה שאני זוכר זה את צליל קולה שהשתנה לפתע.
במקום הקול החתולי והסקסי, הוא חזר להיות הקול הסמכותי של נירה המורה לתנך.

ירון (שמו התברר לי מאוחר יותר) זה שהתעלמנו מקיומו כל הזמן,
אני לא שואל...
ונירה יודעת שהוא בעבודה עד מאוחר...
שאג :
"מה לעזאזל קורה כאן ?!"

ונירה, באותו הטון שהיתה פונה לתלמידים המופרעים אומרת לו :
"תרגע, זה רוני, הוא עושה את מה שאתה לא ממש עושה כבר זמן רב.... ועושה את זה טוב.... שב"
הוא התישב בכבדות, ניכר היה שהוא עושה את מה שהיא אומרת לו, בדיוק כפי שאנחנו הינו בכיתה...

והיא ממשיכה : " הרוגע והשלווה שלנו בחודשים האחרונים זה בזכות רוני, שב בצד,
אם אתה יכול להביא את החוברות הרטובות שלך מארגז כלי העבודה במחסן ולאונן בשקט, או פשוט להביט בנו.
משום מה נראה לי שתהנה יותר להביט בנו" היא גיחכה...

היא סמנה לי לחזור למיטה
הייתי מגורה בטרוף
ירון ישב בלי לזוז
היא אחזה באיברי הזקור והמבריק
העבירה את ציפורניה בעדינות בתחתיתו מוודא שהוא מתוח היטב
והוליכה אותו עמוק עמוק אל תוך הרטיבות שלה....

ירון ישב בלי לזוז
מפשיל את מכנסיו, מביט בנו ומאונן....
כמו שאני הייתי יושב בקולנוע תמר שורה 5 בצד
אבל הסרט הפעם היה אני ונירה אשתו....
ואנחנו סוערים על המיטה
והוא שקט שקט מלטף את עצמו

נירה עברה לעמוד על 6, פניה פונים אליו, והיא אומרת לו:
"אתה לא מעיז לגמור עד שרוני ואני גומרים, ואז אתה נצמד לרצפה וגומר כך...."

וכך היה....

הדברים המשיכו כרגיל

פעמיים בשבוע בדרך כלל
לפעמים נירה היתה אומרת לי שירון יהיה, והוא היה יושב על הכסא בצד
מלטף את עצמו בשקט
וגומר על הרצפה...

כל זה עד ש......

כתבתי את זה לבלוג אחר

היכן שהוא

 

אבל החלטתי לפרסם גם כאן....

 

הרבה שנים עברו מאז.....
כיתה יב בגימנסיה התל אביבית

היא היתה המורה לתנך שלנו, חשבנו שהיא ממש מבוגרת ויפה ומיוחדת
היום אני מבין שהיא היתה מורה צעירונת בת 32 בערך
אהבנו את צליל הדיבור שלה
משיכת המילים
לפעמים זה נשמע כמו הצלילים בסרטי הפורנו שהינו מתגנבים לראות בקולנוע תמר וזמיר בדרום העיר
בשעות הבוקר
נערים מאוננים בספסלים מרוחקים זה מזה בקולנוע חשוך....

(הסבר מתחייב לצעירים ולצעירות שבקוראים
אנחנו לפני ימי האינטרנט
הולכים לדוכנים בתחנה המרכזית לקנות חוברות פליבוי ובול משומשות....
תמונות
סיפורים
יש גם ספרים
עם סיפורים פורנוגרפים שהינו קוראים מתחת לשמיכה ומחליפים זה עם זה...
והשיא היה כניסה בסתר לבתי הקולנוע בדרום העיר
מציאת פינה חשוכה
ואוננות מול המסך הענק
שני סרטים בכרטיס אחד
בוקר של פנטזיות....)

חזרה לנירה
המורה לתנך
היא אהבה סוודרים, שהבליטו את השדיים המלאות שלה
ומידי פעם העבירה את לשונה על שפתיה

הרבה לילות עברו במחשבות עליה

עד שהחלטתי להעיז
לגשת לשאול שאלה אחרי השיעור, שיעור אחרון, כולם טסים הביתה ואני בא להתעניין ונירה אהבה את התלמיד החיכן והסקרן, יכול להיות שדי מהר שמה לב לבליטה הענקית במכנסי הגינס ליוויס 501
אותה בליטה שהחברה זיהו ואף כתבו עליה שיר מרומז בספר המחזור
הכי גדול בכיתה ללא ספק
עם מבט בישן
ובלורית שנות ה 80 מסורקת הצידה

היא חייכה וענתה בסבלנות, מידי פעם מעבירה לשון על שפתיה, ושרוצה להדגיש משהו מניחה את ידה על ידי

בפעם הבאה שבאתי לשאול שאלה
הפעם אחרי שיצאתי לשרותים לפני סוף השיעור
אוננתי עוד ועוד אך השארתי אותו זקוף כבר ראיתי את מבטה יורד למטה
והפעם להדגשה הניחה את ידה על ירכי....

בפעם השלישית אמרה לי שהיא מצטערת, חייבת לזוז, אין לה פנאי לשוחח, ושהבטתי במצב עצוב אמרה אבל אחר הצהריים יהיה לי זמן אם תוכל לבוא אלי הבייתה....

ספרתי את הדקות
מסתובב ברחובות צפון העיר
ברבע לארבע כבר עמדתי וצפיתי בפתח הבית ברחוב בלוך
ובשתי דקות לארבע טיפסתי במדרגות לקומה השלישית

היא פתחה לי את הדלת מחוייכת, בגינס ובסוודר הצמוד שלה, מדגיש את שדיה מתחת לצמר הדק

התישבנו, הציעה לי כוס מיץ ועוגיות, ובדרך אגב ספרה לי שבעלה במילואים השבוע...

כאשר הניחה שוב את ידה על ירכי הבטתי בה, הנחתי את ידי על ידה, היא התקרבה ושפתיה המלאות נצמדו לשפתי
התנשקנו נשיקה ארוכה
התנשקתי כבר לפני כן
אבל לא הרגשתי מעולם שפתיים צמודות לשפתי זמן כה רב
נשימה שנעצרה
לשון מפלסת דרכה בין שפתי ושיני עמוק אל פי....

זוכר אותה מסירה את הסוודר, חושפת שדיים מלאות ויפות עם פטמות קטנות וזקורות
מודה שלא זוכר ממש את הדקות שאחרי עד לשלב שהינו יחד במיטתה, ערומים לגמרי, וידה עוברת על כל גופי.....
הרבה אחרי צהרים יפים היו לנו
עד ש......

ואו
חמש שנים עם PussyHell
איזה טוב טוב טוב טוב טוב

אז החלטתי לכתוב,
חמש שנים יחד, (שתי הפסקות קטנות), וכל כך הרבה טוב...
מנסה לשחזר בראש
את מה שתמיד נמצא שם
אבל בשביל לכתוב את כל זה צריך לשחזר לעצמי
את הלא יאומן המיוחד הזה

החיבור, העוצמה והחיבוק, הקשר והקשירות, הגבר והנערה, האבא והילדונת, העוצמה והרכות,

ההרגשות והמגע - לא ברור מה עוצמתי ומסעיר יותר.....

הפנטזיות של שנינו
השיחות עליהן
האומץ לממש את חלקן
והשיחות על האחרות...

במיטה (כן גם שם לפעמים), במטע, בחוף הים, ביער, באוטו, במסעדה, בחניון, בקניון, בצפון, בכרמל, בשרון....

רק המחשבה עליך מעוררת יותר מהמחשבה להתחיל לספר אותנו לעולם....

אז לאט לאט
אתחיל...