פותח את המגרה

יוהאנה (או גיין או ליז) שנשארה שם לבדה במבצר חפשה לה דרך להציל את בעלה – ומצאה את הכנסייה העשירה בירושלים
אשר הסכימה לרכוש את החווה בפרוטות – אבל כאלו שיספיקו לפדות את בעלה מהסורים....‎

אספה את הפרוטות, רכבה על סוסה צפונה, מלווה באדווארד לפדות את בעלה

בליבו של אדווארד כבר מזמן גמלה לה החלטה שהיא אשתו של האביר, שלא כל כך היה ברור לו מה היא בעבור הנווד - תהיה בשבילו ועבורו))

ןאחרי שפדו את בעלה חזרו להם לחיות בכפר – לא הרחק מהגבעה עם המבצר

היא, ובעלה ואדוארד לצידם, מביט מהצד, זוכר את היום ההוא סביב השולחן שהנווד משחק בנסיכה והוא ושאר האבירים עומדים סביב חסרי אונים.....

יוהאן חזר לביתו, אך לא חזר ללחום עוד, מצטרף היה לכוחות הלוחמים ועוזר ככל יכולתו

יוהאנה נשארה בכפר, ואדוארד האביר נשאר כשומר ראשה בבקתה הסמוכה

הם היו בנפרד, אבל מעת לעת, שבוע, עשרה ימים או יותר, יוהאנה היתה פוקדת את בקתתו של אדווארד, הם לא אמרו דבר, היא הייתה כורעת למרגלותיו, מרכינה את ראשה, והוא היה עושה בה כרצונו

שניהם לא ידעו להסביר מה קורה ביניהם

הוא היה נכון לה

והיא הייתה טובה לו

וזה פשוט קרה שבוע אחר שבוע אחר שבוע

אבל בחזרה בבקתה הצנועה שלה, בשקט הארוך שהיה לה כאשר היתה שם לבדה, מחשבותיה היו נודדות לעיתים לאותם שני מפגשים בודדים, ההוא בעיר הנמל, וההוא בו הנווד חבק אותה, הביט עמוק בעייני האיילה שלה, נשק את שפתיה הרכות, לטף את גופה שאהב כל כך, אבל נמנע מלממש תשוקתו של גבר כלפיה.

זוכרת את עוצמת התשוקה שהיתה בה, את הצמדותה אליו את מה ששניהם הרגישו – ואותו עוצר בעצמו, כי הם לא בטוחים שזה מה שנכון להם.

והנווד,

הוא הרחיק מהרי ירושלים שאהב כל כך, מהנופים שהסבו לו עונג קצר התרגשות אין סופית וחוסר כה גדול.

נדד חזרה את המדבר הרחב, שרק שם יכל להכיל את עוצמת רגשותיו מול האין סוף של החול והשמיים

הוא הסתובב שם יחד עם חבריו שוכני המדבר, ופעמים רבות לבדו, לעיתים עם נערה שאהבה לשוטט איתו שם במדבר – אבל את שפתיה לא נשק ואת גופה לא הרגיש – כל אחד מהם נשא את הלבד שלו ביחד.

שוכב היה שעות ארוכות ער ומביט בכוכבים, שיח זקן סיפר לו פעם שלכוכב נופל שמפלח את השמים סגולה של קיום משאלות, והנווד היה מביט בשמים, מחכה לכוכב נופל שחוצה את האופק ומבקש את משאלתו

בליל קיץ אחד, ובליל חורף מסוים, שבו פתאום מאות כוכבים נופלים היו חוצים את השמיים היה נשאר ער כל הלילה כולו

כוכב אחרי כוכב חוזר שוב ושוב על משאלתו - אותה המשאלה ללא לאות וללא חרטה

משאלה שמאות כוכבים נופלים נושאים אותה אל מעבר לאופק – סופה להתקיים ביום מן הימים – כך האמין בכל ליבו.

ואחרי החושך הכבד של לפני השחר, בעלות השמש החמה על המדבר – היה מתעטף בגלימתו עוטה את ראשו בכפיה נעימה ודקה, ומתהלך לו בחול – לומד את דרכי המדבר ומתכונן ליום בו יצטרך להוביל שם את אבירי המלך, ואולי ליום בו תופיע פתאום הנסיכה מארצות הצפון הרחוקות – שרגילה למרחבי שלג אינסופיים אבל תבחר להחליף אותם במדבר אינסופי לא פחות – מדבר מייגע שאחרי ימי הליכה רבים בו מגיעים לנווה מדבר שבצניעותו בלב השממה הוא מדהים כל כך.

וכל הזמן, על סוסתו , בכלוב רשת קטן ומרופד היטב, שמר כל העת על אותה יונה שנערו אסף בעת המנוסה, שומר עליה, מאכיל ומשקה בחום המדבר, יודע שיש לו אפשרות אחת בלבד לשלוח מסר הרחק הרחק, והמסר צריך להיות הכי מדויק שיש, ורק כאשר ירגיש שהוא ממש ממש חייב לשלוח אותו

ולקוות שהיונה תמצא את דרכה

ושהאדם הנכון יסיר את הטוטף מרגלה...

כל כך הרבה שלא תלוי כלל בו, ועדין סמך על רוחות השמים וחוכמת היונה...