המדבר רחב ויפה וגדול
הנשמה שלו ממריאה שם
והלב מתרחב כל כך.
והוא שוב לבדו,
יש אנשים סביבו, אבל הוא לבדו.
וטוב לו קצת בלבד הזה,
עם עצמו פתאום
בלי צורך להיות עבור ובשביל ולמען,
פשוט הוא ועצמו.
אבל רק דבר אחד לא קל וחסר,
מפעם לפעם, לא כל פעם, אבל לעיתים
בשעה שהוא שוכב על הגב ומביט בכוכבים,
אלו ששטים ואלו שנופלים,
אלו שמנצנצים ואלו שבוערים
שעה קלה, לפני שנעצמות עיניו
או בין ערביים כאשר הוא יושב על סלע, נושף נפשו בחליל אל מול שקיעה
היה רוצה פשוט לדבר איתה, לחייך ולהקשיב,
לנשק נשיקת לילה טוב.
וגם היה רוצה רק ללחוש,
לעיתים,
בוקר טוב,
כשהוא מתעורר
עיניו עוד עצומות
וחלומות הלילה מתערבבים במציאות היום,
בוקר טוב קצר שכזה,
שמשכו פחות מזמן רתיחת הפינגן על הגחלים הלוחשות.
לא כל פעם, לעיתים...
אבל היא בהרי המערב
והוא בין רוחות המזרח - השרקיות שנושבות סביבו
ואין דרך להוליך את הקול למרחקים הללו...
אבל מחשבות,
יש כאלו שאומרים
יכולות לנדוד אפילו בניגוד לכיוןן הרוח
ולטפס במעלה ההרים
להגיע - למי שקשוב ומחכה להן
ואז לנדוד חזרה, מעורבבות במחשבות חדשות, לחצות את הרכסים, לגלוש במורד הואדיות להגיע חזרה למדבר
אבל האם מי שמקשיב לאותן המחשבות שמגיעות, שומע את אותן המחשבות שנשלחו ?
זה לא לגמרי ברור לו...
הוא מרגיש קצת שכן.