זה היה אמור להיות הפירסום הבא בבלוג שלי אבל החיים משתנים בקצב מסחרר אז.. זה כאן רק כדיי לשתף אתכם בחוויה העצומה שחוויתי. תודה לך מאסטר VIP .
"כך יצאתי אל הדרך
כשהגעתי- באתי
נעמדתי בדלת
מה ידעתי- לא ידעתי.
התפשטתי וזזתי כמו מטורף בחדר
שניינו יחד כבר שבוע כמו גן עדן-
מסוכן לנו כל כך
כי אני נבראתי לך".
ישבתי באוטובוס שכתבתי את זה.. חייבת להספיק עוד כמה דברים לפניי שאני חוזרת לשם למלא אחר הוראותיו. עייפה, כואבת ומלאה סימנים קטנים שמזכירים לי את התענוג מלפניי שעות ספורות. כבר מתגעגעת למגע שלו.. מלקקת את השפתיים וכותבת את זה:
זה היה בוקר יום שני פשוט ורגיל. אני עדיין במיטה. טלפון.. העיניים בקושי נפתחות ובקול חלש אני אומרת "הלו", באופן תקיף למדיי בעברו השני של הקו נאמר: "מהההה??? את עדיין ישנה?, לא יצאת? קוומי מהררר!!". קמתי, התארגנתי בזריזות ויצאתי אל עבר מה שהייתי כמהה לו כלכך בימים האלה.. אליו.
דרך ארוכה. אפילו- מייגעת, אבל לא יכולתי בכלל לשים לב.. הפרפרים התרוצצו לי בבטן הלב פעם מהר.. והרכבת בינתיים התקרבה ליעדה.
מהרגע שירדתי ממנה הכל קרה מהר.. הוא אסף אותי. הגענו אליו הביתה... קפה קצר.. סידרת חינוך קצרה במיוחד... ולאחר מכן התחילו הדברים האמיתיים לקרות. נכון שאלה היו שלושה ימים שלצערי נבצר ממני להיות רק איתו אבל הסשן הראשון.. אוי.. הסשן הראשון- הוא בלתי נשכח.!!
באופן מפתיע וביכולת מיוחדת במינה במספר ימים מועט הצלחתי לצבור כמות מטורפת של עונשים- וגם חטפתי על הכל. אבל נהנתי מכל רגע: הכאבים החדים האלה, והיד שלו שאחר כך עברה וליטפה את המקומות הכואבים.. אפילו שאני בקטע כבר הרבה זמן.. כזה דבר לא היה לי. תענוג מיוחד כזה... (-:
אני מנסה לכתוב את החלק הזה כבר המון המון זמן אבל אני פשוט לא מוצאת את המילים.... היה מדהים, מיוחד, כואב, מפתיע, טוב, ייחודי.... תענוג של ממש.!!
כיף לי להיות שייכת לך מאסטר אהוב שלי...... (-: .
*לתשומת לב הקוראים: הדברים נכתבו הרבה לפניי שהם התפרסמו. )-:
לפני 20 שנים. 13 בנובמבר 2004 בשעה 13:58