לא מזיק, ברובו

כל כך הרבה אסימונים נופלים לי כרגע, והתחושה כבר מתחילה להכריע אותי (עיברות שלי ל - it gets overwhelming).

דברים מהעבר שמסבירים דברים מההווה בצורה כל כך הגיונית, אבל אלו דברים שהמוח שלי כנראה ניסה להעלים. פתאום, תוך שיחה עם קושקה על משהו אחר לחלוטין (פוסט בסאב-רדיט r/AskReddit), השיחה מתגלגלת לכל מיני נושאים אחרים, כמו כל שיחת Small talk, ואז אנחנו מגיעים לנקודה המשמעותית, אם הייתי כותב באנגלית הייתי מציין ש - We struck gold, אבל זה מרגיש כל כך הפוך מזה. וזה פשוט… אני לא יודע איך להתמודד עם הדברים כרגע, אז אני כותב אותם.

זה התחיל מתשובה לשאלה לגבי הרגע שבו אנשים הבינו שמישהו הוא לא חכם במיוחד, ומישהו ציין שמישהו שאל, בזמן טיול בסוג של גן חיות, לאן הולכות החיות בלילה. אני נזכרתי שבעת טיול כיתתי בכיתה ג' או ד' מישהי שאלה בתמימות את אותה שאלה ואני לא הבנתי למה מישהו חושב שבעלי חיים לא מסוגלים לישון פשוט בחוץ. הסברתי לקושקה שמאז שאני זוכר את עצמי היה למשפחה שלי כלב (אחר כך זה השתנה לחתולים בתקופה מאוחרת יותר) ואני זוכר שלמרות שלכל אחד מהכלבים היו מקומות לישון בתוך הבית, בתקופות הקיץ והאביב, כשמזג האוויר היה נעים בחוץ, כל אחד מהכלבים העדיף לישון בחוץ, בחצר. משם זה הגיע לכך שלכל כלב היה מקום מסודר בסלון לישון, ומקום מסודר בחדר שהיה שלי ושל אחי, ומשם הסיפור מתחיל להסתבך…

נזכרתי, בין היתר, שמלכתחילה לאחותי היה חדר משלה, שהיה שלה בכל מקרה, ולאחי ולי היה חדר "משותף". כשאני אומר משותף… החדר היה בעיקר של אחי כל עוד הוא היה גר איתנו, כשהוא רצה פרטיות בחדר אז אני הייתי צריך למצוא מה לעשות עם עצמי. בשלב מאוחר יותר, כשאחי עזב את הבית לטובת פנימיה (מבחירה שלו), החדר היה במתכונת "שלי כל עוד אחי לא חזר לסופשבוע בבית" ואז הוא היה חוזר להיות לגמרי שלו ואני הייתי צריך למצוא גם איפה לישון במשך מספר הימים שאחי בבית.

בתקופה הזו, כשהייתי בערך בן 12 או 13, הגיל שבו כולנו מגלים את העולם הנפלא של אוננות, זו הייתה בערך התקופה שתיארתי בסוף הפיסקה הקודמת. בזמנים שאחי היה בבית היה ברור שאסור לפתוח את דלת החדר אם היא סגורה, היא לא הייתה צריכה להיות נעולה, והיא מעולם לא הייתה נעולה כשאחי היה בחדר - פשוט אסור היה לפתוח אותה בשום אופן. עם זאת, כשהחדר היה שלי (כשאחי לא היה בבית), גם אם הייתי נועל את הדלת לטובת איזו חצי שעה - שעה של פרטיות, היא הייתה נפתחת באורח פלא. לי לא היה שום סוג של פרטיות בחדר משלי עד הרגע שבו עזבתי את הבית של ההורים, בגיל מאוחר יחסית, מה שגרם לכך שהזמנים היחידים בהם יכולתי לאונן בגילאים האלו היה כשלא היה אף אחד בבית. מה שנותר מכך, הצלקת למעשה, היא העובדה שאני לא מסוגל לאונן כאשר יש מישהו שמודע לכך שזה קורה.

עוד בתקופה ההיא, כשהייתי רוצה לשבת לשחק במחשב (מאז ומעולם אהבתי משחקי מחשב, הייתי משחק בכל הזדמנות שניתנה לי), לא היו עוברות יותר מ-45 דק', אולי שעה, והייתי מאולץ להפסיק לשחק ו"להיות איתנו" כמו שהמשפחה שלי נהגו לקרוא לזה. או במילים אחרות: להצטרף אליהם לפעילות שהם רוצים לעשות כרגע, בין אם זה לצפות בטלויזיה (בתוכניות שעניינו אותי כקליפת השום), לשחק קלפים או סתם לשבת איתם כשהם מדברים על דברים שאין לי חצי מושג לגביהם (וגוערים בי ברגע שאני מנסה להשתתף בדיון לגבי דברים שאין לי חצי מושג לגביהם!). המתנה שנותרה מהעניין הזה היא העובדה שמאד מאד קשה לי להכנס למשחק במחשב (כלומר להתחיל לשחק) לפני חצות, לפחות, כי אז כל שאר המשפחה שלי היו הולכים לישון ולי היו שעתיים או שלוש יקרות מפז לשחק כאוות נפשי. כיום אני דוחה ודוחה ודוחה את עצם התחלת המשחק עד שכבר לא שווה להיכנס כי אין מספיק זמן לשחק.
אז כן, נפלו לי כמה אסימונים היום. ואני מנסה להבין איך להתמודד איתם, ואני מנסה להתחיל לעכל כמה נזק ספגתי במהלך השנים מבלי להבין שאני בכלל סופג נזק.

שיהיה לי בהצלחה.