לא מזיק, ברובו

אני לא יודע אם זה הכינוי הנכון למה שעובר עלי כרגע, אבל זו בהחלט תקופה של טלטלה. האסימונים שנופלים, בתוספת הנטיה שלי להלקאה עצמית, מביאים איתם לילות עם מעט מאד שינה שגם היא מופרעת על ידי חלומות בעתה (סיוטים) קשוחים. העניין הוא שהמוח שלי לא נותן לזכור מה היה בסיוטים הללו, התמונות נעלמות מהראש שלי בשניה שאני מתעורר מהם.

המוח שלי פיתח מנגנון הגנה מוזר (אולי אני לא היחיד, למעשה אני די משוכנע שאני לא היחיד, אבל אני לא חושב שזה נפוץ כל כך), לפחות מוזר עבורי, שבו קטעים פשוט נמחקים מהזיכרון שלי. לא רק רגעים רעים, יש גם רגעים טובים שאני פשוט לא זוכר, סוג של Black out, בדומה למה שקורה לדמות הראשית בסרט "אפקט הפרפר". ישנם, מן הסתם, גם סתם רגעים רנדומליים שנמחקים לי מהזיכרון, זה יכול להיות סתם משימה שהשלמתי במשחק מחשב כלשהו, ויום או יומיים לאחר מכן אני תוהה אם בכלל השלמתי אותה ומתי. הסיבה, או המטרה למעשה, לכך, לעניות דעתי היא שיש איזושהי טראומה שהמוח שלי מנסה למנוע ממני להתמודד איתה. למעשה, אולי אלו מספר טראומות מינוריות יחסית, ואולי יש אחת משמעותית ועוד כמה פחות משמעותיות… אני לא באמת יודע.
אני כן יודע שבמהלך קליטה למקום עבודה מסוים חלק מהקליטה היה, במהלך שלושת הימים הראשונים, לצפות בסרטונים בנוגע להטרדות מיניות במקום העבודה (בניסיון, כמובן, למנוע מקרים כאלה). אני זוכר שסיימתי לצפות בסרטון בכל יום כשאני ממש בוכה, והייתי צריך כל פעם 5 דקות מול הכיור בשירותים כדי להתאפס על עצמי ולהתחיל את יום העבודה. אני לא יודע למה מה שראיתי בסרטונים גרם לי לבכות, למעשה, עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא זוכר מה ראיתי בסרטונים, אני רק זוכר שכאשר כל סרטון כזה הסתיים אני בכיתי.

אז כרגע משהו קטן, חווייה טראומטית ברמה פעוטה יחסית, מהעבר שלי צף ועלה, ואני מתקשה להתמודד איתו. ואני חושב לעצמי, ffs, אם משהו יחסית פחות משמעותי (כתבתי על זה בפוסט הקודם, למי שמעוניין, הוא ממש כאן למטה) מטלטל את יסודות עולמי - מה יקרה אם וכאשר הטראומות האמיתיות יעלו? אני בכלל מסוגל להתמודד עם זה?
כלומר, ברור לי שכל המשפחה שאספתי לי, האנשים שבאמת אוהבים אותי, יהיו שם כדי לעזור ולתמוך. אני יודע את זה, אין לי ספק בזה. אבל מה אם לא יהיה במה לתמוך כלל? מה אם אני אתפורר (וסליחה שאני עובר לאנגלית) into a crumbling pile of dust?
What if....
התשובה היא שאני לא יודע.
אני לא יודע אם יהיה בכלל מה להציל.
כן, אני רוצה להתחיל טיפול, אבל אני לא יודע איך לעשות את זה. אני לא יודע מאיפה להתחיל. לא רק ברמה הטכנית, שגם שם יש כמה מחסומים (אותם אני מנוע מלפרט). נגיד שכבר התגברתי על המחסומים האלה, נגיד שמצאתי מטפל, פסיכולוג או כל מטפל אחר, שיהיה מתאים עבורי - איך מתחילים בכלל להעביר את כל המטען הזה, שאת חלקו אני אפילו לא מכיר (או, טכנית, לא זוכר)?

נניח שאלך למטפל, לשם הפשטות נניח פסיכולוג. מה לעזאזל אני אומר לו? איך אני מתחיל להעביר את כל מה ש.... אפילו את השאלה הזאת אני לא מצליח לסיים.
התשובה היא, שוב, שאני לא יודע. אני עשוי למצוא את עצמי יושב שם ולא יודע מה להגיד.

הפעם האחרונה שעברתי טיפול אצל פסיכולוגית… ובכן, זה כבר סיפור לפוסט אחר.

בינתיים, החלטתי להוסיף מוזיקה, אז לשני הפוסטים האחרונים (זה והקודם) אני מוסיף שירים שיתאימו לתחושה הכוללת שלי בזמן שכתבתי אותם.

שיהיה לי בהצלחה.