אני כבר שלושה או ארבעה ימים כמעט ולא ישן, השינה מלאה בסיוטים, שאת רובם אני לא זוכר, ואני מתוערר מתוך סיוט חדש כל פעם.
האם זה קשוח? כן
האם אתן לזה לשבור אותי? לא
היום אנחנו נפגשים עם חברים, חברים שהם משפחה, המשפחה החדשה שלי - זאת שבחרתי לעצמי. משפחה שאני מרגיש שתמיד תהיה לצידי, משפחה שאני מודה לכל האלים הטובים שהיא הגיעה אלי ושהיא קיימת עבורי. אמנם אחד מהם, לצערי, כנראה לא יגיע כי הוא צריך זמן לעצמו ולהרים את עצמו. אבל גם הוא נהיה חלק מהמשפחה שלי.
אני לא יודע מה יהיה במפגש היום, אבל אני יודע שאני אהיה שם בשביל כולם, ושכולם יהיו שם בשבילי. זאת תחושה כייפית, נעימה, ההרגשה הזו שאוהבים אותי ושאשכרה רוצים לבוא בשביל לחבק ולהיות שם עבורי. אני חושב שזו הרגשה שהכי הייתה חסרה לי בתוך ה"משפחה" הביולוגית שלי.
איכשהו תמיד זכור לי שלא הרגשתי שייך שם, כשהייתי בחיק ה"משפחה" הביולוגית. לא היה לי מקום שם, ותמיד הרגשתי שזה לא המקום שלי. שם מעולם לא יכולתי להיות עצמי, להיות מי ומה שאני, כי אפילו כשלא הייתי אני הייתי סופג ביקורת, שיפוטיות ולרוב גם לעג. לרבות השנים למדתי להחזיר לעג, למדתי לעקוץ חזרה, למדתי לדרוך על יבלות ועל מקומות רגישים בלי להרגיש רע עם עצמי על כך שאני בעצם פוגע באנשים היקרים לי. אולי הדבר הכואב ביותר בכל זה הוא העובדה שבסופו של דבר קיבלתי את זה כעובדה שככה משפחה מרגישה, מתנהגת ונראית. חייתי במשך שנים מתוך "ידיעה" שזה המצב הנורמלי, וככה אמורה להתנהל משפחה: לרדת אחד על השני, לצחוק על נקודות רגישות, לעקוץ איפה שאפשר - ככה זה צריך להיות. זה הדבר היחיד שידעתי
אפילו כשעוד הייתי עם פניקס, גרושתי, שגם היא לצערה לא ידעה אחרת, ולא ידעה איך משפחה באמת אמורה להתנהג (עד שהכירה את בעלה הנוכחי). הכל השתנה כשהתחלתי את מערכת היחסים עם קושקה. היא הראתה לי שמשפחה לא מתנהגת ככה, משפחה תומכת אחד בשני, אוהבת אחד את השני למרות המגרעות ולפעמים אפילו בגלל המגרעות.
אני לא יכול אפילו להתחיל לתאר את ההלם שקיבלתי בתחילת מערכת היחסים איתה. באמת שלא ידעתי שמשפחה לא אמורה להתנהג כמו ה"משפחה" הביולוגית שלי, חשבתי שזו התנהגות נורמטיבית של אחים, הורים וצאצאים. למדתי אחרת, וזה היה קשה, Hell זה עדיין קשה! אני לא יודע איך להתמודד עם זה.
אז עכשיו אני עם המשפחה החדשה שלי, זאת שבחרתי לעצמי, זאת שבכל פעם מחדש מוכיחה לי שבחרתי נכון ושאני במקום שלי. זה מוזר לי ברמות שעוד לא הכרתי, אני לא יכול לאמר שזה לא נעים, כי זה כן, זה פשוט מרגיש מוזר. בלי עקיצות, בלי שיפוטיות... בלי להעיר לי על החולצה החדשה שקניתי "אם יש כזה לגברים", בלי להגיד לי, כשאני מנסה לצאת מהארון מול האנשים שאני הכי משוכנע בעולם שאוהבים אותי ללא סייגים וללא תנאים, שאני בעצם "יוצא מהוויטרינה".
היום אני הולך להיות עם המשפחה שלי. ואני מצפה לזה בכיליון עיניים. אולי בפעם הראשונה בחיי.
ולכם, משפחה יקרה שלי, לעולם אל תתנו לאף אחד לספר לכם שאתם לא יפים! כי אתם הכי יפים שיש. פנימה והחוצה, לא יכולתי לבחור לעצמי משפחה יפה יותר.
שיהיה לי בהצלחה
&ab_channel=katherines
