ישנם רגעים שאני מחייך לעצמי, חיוך של ספק תסכול - ספק שעשוע.
כשמנסים להוציא אותי לא בסדר, ולא מצליחים.
כשמנסים להוציא ממני תגובה מתלהמת/תוקפנית, ולא מצליחים.
כשמנסים לספר לי, אפילו בעקיפין, שאין לי ניסיון בחיים או בבדס"מ, ולא מצליחים.
כשמנסים להקטין אותי, ולא מצליחים.
** רק אני רואה פה דפוס חוזר? אגב **
כשמנסים להוציא אותי משלוותי, ולא מצליחים.
וכשאחרי כל זה הצד השני יוצא תוקפני, מתלהם ואז מתנהג כמו ילד קטן בהתקף טנטרום - אז זה מרגיש אפילו יותר טוב.
העניין הוא, שאני מספיק מודע לעצמי, מספיק בטוח בעצמי, שאי אפשר, פשוט אי אפשר, לעשות את כל הדברים שציינתי. עם כל מה שעברתי, עם כל הביקורת העצמית שלי, עם כל הניסיון שיש לי - אני יודע להביע את עצמי. אני יודע להעביר מסר בצורה ברורה וחד משמעית, ואני יודע לנהל דיון בצורה בוגרת.
העניין הוא שכל עוד במהלך דיון (או ויכוח, תקראו לזה איך שבא לכם) תוקפים את הטענות שהצד השני מעלה, מתייחסים לדברים שהוא אומר - כך, גבירותי ורבותי, מנהלים דיון. ברגע שאמרת משהו על הצד השני עצמו, ולא על הטענות שלו, פנית לאחד הכשלים המוכרים ביותר בעולם הדיון (Debate) - אד-הומינם. תקפת את האדם ולא את הטענה. מכאן ניתן להסיק שאין לך איך להתמודד עם הטענה ולכן אתה מנסה לפסול את טוען הטענה.
אז אל תספרו לי כמה אין לי ניסיון, אל תנסו לספר לי שאני תוקפני או מתלהם, ואל תנסו להוציא אותי לא בסדר. כי ככל הנראה - אני אוכיח לכם שאתם לא בסדר.
&ab_channel=UnsaintedOne